שיפולי הבטן בואכה פיתולי המוח
"אף פעם לא ראיתי אותך גומר," היא אומרת. "פתאום שמתי לב."
במבט לאחור נראה לי שהעניין הזה הוא שהחיש את הקץ איתה.
"אני גומר לפעמים," אני עונה.
"איתי זה לא קרה."
"בטח שקרה. את זוכרת? מה, לפני... אני חושב שפעם שעברה. בכל אופן, זה לא כזה משנה לי," אני אומר, מותח את אבריי. הסדין מחליק קצת למטה ואני משעין את ראשי על כף ידי כדי שאוכל להביט בה ישירות. "יותר חשובה לי הדרך, פחות היעד."
היא מביטה בי בלי מילים, וגלגלי השיניים מסתובבים מאחורי מבטה. יש רגעים שתובעים רגש, שבהם פילוסופיה יבשה היא סוג של עלבון. האם בדיוק שידרתי פילוסופיה?
"זה משהו שמפריע לך?" אני שואל בעדינות.
"לא, לא מפריע..." היא עונה בהיסוס. היא לא רוצה לצאת נודניקית שממציאה בעיות, אבל אני חושב שזה מפריע לה. לא בחדות, לא ברעש, אלא באופן מוזר ושקט ומבלבל, כי היא לא יכולה לשים אצבע על למה זה מטריד אותה.
"חשבתי שנשים בדרך כלל מתלוננות על זה שגברים גומרים מהר מדי. אני לא מרגיש חובה... זאת אומרת, אישית אני לא ממש צריך את זה כדי ליהנות," אני אומר וחותם את המניפסט בהבטחה. "אני נהנה."
זה לא שקר. אני מאוד נהנה, ואני יודע שגם היא. עם זאת, אולי בשבילה זה כמו כשמישהו אוהב אותך אבל לא אומר לך את שלושת המילים. אולי הנתז הוא כמו החתימה בתחתית הדף, כמו תקיעת כף. היא רוצה לראות אותי מתקשח ונדהם, דואה אל הצער המתוק, אל המוות הקטן. הוכחה שהיא אישה, אולי?
חשבתי שרק גברים ככה, מאבדים ביטחון בלי אישורים רסמיים. חשבתי שזו מחלת ילדות שיש להתנער ממנה, להתפתח מעבר לה, לדעת לתמרן סביבה. כך, כל פעם שאיבדתי את נקודת האיזון עקב טרוניה זניחה הייתי מפליק לעצמי על כף היד ונוזף בעצמי: "תלמד להיות סטוֹאי".
אבל היא לא סטואית, היא אישה. מה עלי לעשות?
(C) כל הזכויות שמורות, RAJARAJ 2011 |
