דקות ספורות אחרי שאחרון המבקרים עזב, שילה התיישבה מולי, מתחננת שאיזכר שהיא חיכתה בסבלנות ושהגיע תורה.

לקחתי אותה וקצת אויר ויצאנו לסיבוב. חשבתי שהיא תסתפק בקצרצר שכזה אבל היא התעקשה על המסלול שמוביל לים. כבר לא מפתיע אותי שבין מבט תוהה על הציפורים ודרכיהן, אני סוקרת את הסביבה ומכינה לי בראש מקומות השתטחות או מסתור אם פתאום תחל אזעקה. כבר לא מפתיע אותי שאני עושה את זה אפילו בים המלח, למשל.

שילה מובילה ואני נשרכת אחריה. אני צופה משועשעת בדיון ער בין מספר יתושים שמתווכחים על הבכורה. הפור נפל ואני נעקצת. ואז שוב. ואז שוב. אני הופכת חסרת סבלנות. אני יודעת שלא כדאי ובכל זאת מגרדת. זה מציק. זה מעיק. אני לא רואה את שילה. היא לא מגיבה לשריקות שלי.  הרוח הופכת את שערי לערימה בלתי ברורה. שילה מגיחה מאחורי סלע במבט אשם ומאשים בו זמנית. כאילו אומרת "נו, הגענו עד לפה, לא ניכנס למים?". היא מצחיקה אותי. הרי ממילא, היא תשחק עם הגלים בתופסת. היא שונאת להירטב. היד שלי אדומה לגמרי מהגירודים. אני מרגישה כבדות מסויימת ברגליים. שילה משחקת עם הריסות ארמון שמישהו בנה קודם. ומכבדת את האקוודקט במים משלה. מישהו קורא בקול רם לתוך הטלפון הנייד שלו: "אני לא יכול עכשיו". אני תוהה מה הוא לא יכול ולמה. ממציאה לי סיפור עליו ועל החיים שלו ועל מי שהיה בקו השני.

שילה מתרחקת מדי במשחקיה בתופסת עם הגלים. אני שורקת לה וכשהיא מביטה בי, גל ערמומי מנצל את ההזדמנות ומרטיב את כולה. היא כועסת עליי ונוהמת: "בגללך". אני חושבת לעצמי "נכון. עכשיו בואי נלך הביתה ". היא זורקת מבט אדיש ובוחרת לשחק עם עורב שניסה קודם לנקר את זנבה. היא מתחפרת בחול ונראית כמו גוש בוץ מוזר.

אני מאבדת סבלנות. אני קוראת לה. היא מתעלמת. היד מציקה לי. היא מתנפחת ומגרדת. חם לי. אני רוצה הביתה. או לים המלח. ועוד מעט, ממש עוד מעט, זה יהיה אותו דבר.

חבל ששם שילה לא תוכל לשחק תופסת עם הגלים.

אלונה בר יוסף