לפעמים ככה, ברגע לא צפוי בחיים, אתה רואה יופי.

אתה מקשיב לו, הוא לידך והוא משפט משובח בפשטותו

הוא שבריר שניה בו משב רוח רענן חולף באפך ומזכיר לך...טוב

הוא הרגע בו אתה מחייך כי בדיוק כאשר הגעת לשירותים אתה מגלה שיש סתירות שמתיישבות יפה כגליל מרובע, זה שהכינה הקטנה בחדר הנוחיות.

הבוקר...ממש ברגע זה, זה שוב קרה, חוויה כזו שהגיעה לי באמצע הסלט ששמרתי מאמש.

ישבתי לי מול המסך הקטן (לא זה, זה קטנטן) ומולי סרט בשם 'ההברקה' על גאון אמריקאי שהמציא מגבים למכונית ונשללו ממנו זכויות היוצרים.

הוא מחליט לייצג את עצמו במשפט נגד חברת המכוניות פורד ובאחד הקטעים בו הוא מנהל למהנדס בכיר בחברה חקירה, הוא מוציא ספר של צ'ארלס דיקנס ומתחיל להקריא את הפתיח.

הוא שואל את המנהדס האם הוא מכיר את הספר והנ"ל משיב בחיוב ואז מתחיל קטע ההקראה:

"היו אלו זמנים קשים..."

והוא מקשה:

האם דיקנס המציא את המילה היו? האם המציא את המילה אלו? ואת זמנים?...הנה, מילון כנראה שאין כל מילה שנמצאת בספר הגאוני הזה שהומצאה על ידי דיקנס, כל שהוא עשה היה לארגן את המילים למבנה חדש...

ברורה לגמרי הטענה שניסה להדגים במשל הדיקנס הזה ואם לא כמובן שאך טבעי ששוב הרסתי פואנטה, זו הסיבה שלא מספרת בדיחות את אלו שאני כבר טורחת להבין אני הורסת לבלי הכר

פשוט הקסימה אותי ההדגמה של גאון טכנולוגי שבחר להשתמש להעברת מסר דווקא בספרות ויש משהו כל כך יפה ונקי בתובנה שאדם יכול להיות מבריק גם אם לא המציא את רכיבי יצירתו.

כמובן שהסיפור נגמר בכך שממציא המגב המיוחד בשנות השישים רוברט קירנס זכה במשפט.

***

אלו היו מספר דקות שהחלו בארוחת בוקר, המשיכו בווישרים והסתיימו בצ'ארלס דיקנס והפשטות של סידור מילים ראוי להיקרא יצירה.

ושידבק גם בי.