"ספינת הדגל" של החזון הציוני, היו הקיבוצים. הם אלו שהוקמו עם חזון "היהודי החדש", המעבד בעמל כפיו את אדמתו, המיישב את אדמת המולדת וחי בשיתוף, באחדות ובאחווה. במשך עשרות שנים, גם כאשר נדחקו הקיבוצים לשולי ההוויה הישראלית שהתרכזה בערים הגדולות, עדיין הם היוו סמל ומופת כיצד צריכה להיראות חברה שוויונית. קשה לשכוח את זעם בכירי המערכת השלטונית, כלפי רבינו הגדול מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל, במשאו המפורסם בו חשף את קלון הקיבוצים לאחר שהתברר כי סיפסרו בכספם בבורסה עד שהגיעו לפשיטת רגל טוטלית, ונזקקו להזרמת מיליארדים מכספי משלם המיסים הישראלי. מרן זצוק"ל הציג בפני "אוכלי השפנים" את השאלה הנוקבת: "במה אתם יהודים"? ועל שאלה זו זכה לקיתונות של ביקורת בתקשורת, על ש"העז" לפצות פה נגד מיובלי הידיים, בוני המדינה, ולהציג להם שאלה כה נוקבת, שלא היתה להם תשובה עליה.

כיום, כאשר הקיבוצים הפכו לספסרי קרקעות, וזנחו את חזון השוויון והאחווה, נחשף השקר הקיבוצי הגדול. תחקיר מקיף שמפרסם העיתון "ישראל היום", חושף נתונים מצמררים ביחס הדור הקיבוצי הצעיר, כלפי דור המייסדים, אלו שבמו ידיהם ובזיעת אפם הקימו את הקיבוצים, והיום הם כבר גורמים לא פרודוקטיביים המהווה נטל כלכלי מעיק ומיותר. הקיבוצים של היום שעברו הפרטה, הם עסקים כלכליים לכל דבר, ואין להם תקציב לממן את הזקנים שעדיין לא הלכו לעולמם. בסך הכל מבקשים בני הדור המבוגר, שאת כל הונם ואונם תרמו לקיבוץ, לקבל קיצבת זקנה הוגנת — לפחות בשכר מינימום — שתאפשר להם לחיות את שארית חייהם בכבוד, אבל גם בקשה מינימלית זו, נדחית על ידי שליטי הקיבוצים, שאינם רואים צורך לממן את הזקנים.

כותבים עורכי התחקיר: "ברשימת הנימוקים המדהימים להתנכלות לבעלי הזכויות הוותיקים: הם הרסו הכל... הם יצרו את החובות... לא מגיע להם כלום... הפנסיונרים האלה הם בכלל בריונים ואלימים... כלומר האנשים שהקימו את המדינה הזאת רובם כיום בני 80 ו-90, הם עכשיו האויבים של יורשיהם ואפילו של ילדיהם ונכדיהם. צריך ללמוד את הפרטים והעובדות כדי להאמין שזה סיפור אמיתי. אחד הפעילים למען הזקנים שלא ישן לדבריו בלילות בגין העוול הנורא קורא לילד בשמו: מוות בארונות הבושה וההשפלה. ´הם רוצים שהמייסדים ימותו כבר. הם רוצים ללכת אחרי הארונות שלהם. זה יותר נוח מלאפשר להם לחיות. החיים עולים כסף והמוות מאוד זול´".

"עד למקום הזה הגעתם? הם נשאלים, ומשיבים: ´בוודאי. לפשיטת רגל ערכית שהתנועה הזאת לא ידעה מעולם. צמרת התנועה הקיבוצית אינה מסוגלת כיום לאכוף על חלק גדול מהקיבוצים המופרטים חסרי הרגישות החברתית לשלם פנסיה הוגנת. זו עובדה. לכן אתם עדים למשחק המכוער של למשוך עוד ועוד זמן בתירוצים שונים בתקווה כי יותר ויותר פנסיונרים ילכו לעולמם באופן טבעי ובסוף תיפתר הבעיה בדרך הזאת´".

"שמענו אותם וצמרמורת אחזה בנו", מספרים עורכי התחקיר. "השיחות האלה היו קורעות לב. קשות לעיכול. ´האמת בסיפור הזה מאוד כואבת´, אומר אדם ש-50 שנה עבד מסביב לשעון בקיבוצו ומתקיים היום מפנסיה עלובה של כ- 3000 שקלים. ´היא כואבת כי דור הבנים הממשיכים והשליטים החדשים של הקיבוצים אינם רוצים אותנו. הם כאילו השתמשו בנו ועכשיו מחכים שנסתלק מהעולם. אם היו בחורשת טל כמה דובים הם היו משליכים אותנו אל הדובים בחורשה הזאת, ואם היו בסביבה ערבות קרח הם היו לוקחים אותנו במזחלות לקרח ומשאירים אותנו שם. כמו אצל האסקימוסים. אנחנו בסך הכל מפריעים להם. אנחנו רוצים לסיים את החיים בכבוד והם לא מאפשרים לנו זאת. אני מתבייש שהגעתי למצב שבו אין לי פנסיה הוגנת לסיים את החיים. הייתי פעם מנהל בכיר במפעל מסוים והרווחתי הרבה כסף. הכל הלך לקופת הקיבוץ. הייתי תמים ונאיבי במבט לאחור אולי אפילו טיפש והאמנתי שהקיבוץ יישאר לנצח חברה שיתופית. היום כשאני כבר בגיל 82 אני מרוויח פחות משכר המינימום שזה לא לחיות ולא למות. אני ואחרים במצבי לא מחטטים אמנם בפחי זבל לחפש אוכל כפי שפורסם פעם אבל מצבנו בהחלט רע. כשיש פנסיונרים שנוסעים לקריית שמונה או לדרום בטרמפים — זה אומר הכל´".

כך נהג גם פנסיונר אחר חריף ממנו בדבריו: "אנחנו הזקנים חיים בצניעות עם סיפוק גדול ממה שתרמנו עשרות שנים לקיבוץ. אבל יש רגע שקשה לך כבר כאדם זקן להסתדר עם הפנסיה העלובה. ואז אתה שואל את עצמך: איך זה שבשבילנו אין כסף ולצעירים שבאו אל המוכן יש ובשפע? איך זה שאנחנו במצוקה והם חוגגים? למה זה צריך להיות כך... את האמת? אף פעם לא היה שוויון. זאת היתה אגדה. אבל היתה ערבות הדדית ומעט מאוד נשאר ממנה".

ועוד סיפור אחד מני רבים: "אחת משיחות הטלפון המעניינות שקיבלנו היתה מדני יפה מקיבוץ ניר דוד שבעמק המעיינות, פעיל ותיק בתנועה. הוא דיבר בשמו המלא. דיבר? הסיר את הכפפות ושפך הכל החוצה. ´אני מדבר בשמי בגלוי ובלי פחד. אני מניח הכל על השולחן ואומר לכם דברים שאחרים חוששים אולי לומר: בחלק מהקיבוצים המופרטים התפתח מה שאני קורא שנאה גילאית. שנאה שמזכירה שנאה גזענית... זו שנאה לגיל המופלג של הזקנים... שנאה לגזע הזקנים... הם גזע ואת הגזע הזה שונאים חלק מהיורשים ואנשי דור ההמשך. אני מדבר על השנאה כלפינו בחלק מהקיבוצים. שנאה ממש. אנחנו הוותיקים מפריעים למישהו, כי גמלאים בגיל מתקדם עולים כסף, כי הם חולים וזקוקים לתרופות, כי הם בנו את כל הקיבוצים האלה וקשה למחוק אותם סתם כך. יש לנו זכויות רבות ועל הזכויות האלה אנחנו נלחמים. אנחנו לא מבקשים מתנות, שיהיה ברור, ודאי לא נדבות. המלחמה של כולם היא על מה שמגיע לנו בדין אחרי 50 שנה בקיבוץ, 60 שנה ואף יותר. אפילו על חלק מכספי קיצבת הביטוח הלאומי שקיבלו גמלאי הקיבוץ הניחה ההנהלה בניר דוד את היד..."

הבאנו רק מעט מזעיר, מהכתבה המצמררת, החושפת את האמת על הקיבוצים, אלו שביקשו להציג עצמם כהתגשמות החזון הציוני, והפכו ברבות הימים לגוף מסואב, נהנתן, כפוי טובה, חסר כל עכבות מוסריות. אין זה מפתיע, כי זו סופה של כל אידיאולוגיה, יפה ונאצלת ככל שתהיה, אם אין יסודותיה בנויים על אדני תורת הנצח. הקיבוצים שהכריזו על מרד בכל ערך יהודי, מתגלים במלוא קלונם וכיעורם, כאשר היחס לדור המייסדים, הוא רק סימפטום לריקבון הערכי של אותו גוף מסואב. ניצני השיבה אל דרך האבות הנחשפת פה ושם במגזר הקיבוצי, הם אולי הבשורה המעודדת בכל הסיפור העצוב של התנועה שהצליחה לעקור יהודים כה רבים מאביהם שבשמים, ועתה כאשר הגיעה לסוף דרכה המוסרי, יש בדור הנכדים או הנינים מי שמגלים את אור האמת שאבותיהם ביקשו להשכיח מהם תחת חזון של אידיאולוגיית שקר כוזבת.