לפני כשמונה שנים, בהיותי מהפורחים מאוחר,חוויתי את גיל ההתבגרות בצורה קשה ביותר.

אפס ביטחון, אפס הישגים,כל מה שמודד גבר היה בלתי מדיד.

רביצה תמידית במיטה בחדר סגור בבית אבי, שעות על גבי שעות של טלויזיה זולה , שמתפקדת כמו פלנלית למוח.

והשאר, כלום,ריק, ואקום,חלל.

אף תזוזה לשום מקום , עצב עצום ופגיעה עתיקה שמרימה את ראשה כל יום מחדש והופכת את העצב לכעס וחוזר חלילה. שאול תחתיות. פשוט.

בשלב מסויים הכריעה אותי העצבות ותחושת השחור שבנפשי, ועשיתי מעשה שלא יעשה.

"בשוך הקרבות" ולאחר כמות בלתי מבוטלת של פחם פעיל, אבי החליט שאני צריך שמירה....

הוא עלה על אתר יד 2 (פרסומת סמויה) ומצא תמונה של לברדור שעייניו היו תמצית הטוב שבעולם.

הוחלט באופן חצי חד צדדי לאמץ....

נסענו יחד אבי ואני לבלוק בקריית אתא, קומה רביעית ללא מעלית, עם משפחה של 5 נפשות שגרה בדירת שניים וחצי חדרים. נפתחה הדלת, וטראח קפץ עלי לברדור לבן(הווטרינרית מסווגת אותו בצבע קרם) וליקק את פניי כאילו נבצרנו אחד מהשני במשך שנים. זו הייתה אהבה ממבט ראשון מהסוג הטהור ביותר, וכנראה היחידה מסוגה בעולם.

מאז אנו בלתי נפרדים,הוא הבן שלי, אהוב ליבי, מחמלי.

באותה תקופה הוא העניק לי רצון לחיות, להיות אדם רך יותר, טוב יותר, אוהב יותר והכי נערץ בעולם.

וכל זה עם מבט עיני לברדור, וקשקוש תמידי בזנב...

אהוב ליבי אתה, יוחנן הכלבון.אתה , עם כל השיערות שאתה משיר והשטויות שאתה אוכל.

אתה כלבי, בני היקר, הצלת את חיי, באוהבי אותך, התאהבתי בעצמי, התחלתי להאמין בכוחותי ויצאתי למסע מופלא כשאתה לצידי תמיד, אהוב רך מטופש ומתוק.

הצלת את חיי וחבל שאתה לא יודע לקרוא.....