כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    קן הירגזי

    In the province of the mind, what is believed to be true is true or becomes true, within limits to be found experientially and experimentally. These limits are further beliefs to be transcended. In the province of the mind, there are no limits.

    John Lilly

    הלב הוא פצצה מתקתקת

    18 תגובות   יום ראשון, 18/11/07, 04:13

     

     

    רציתי לדבר קצת על קבורה שניונית. מה עושים אם נגיד יש לנו שלד בן שנה והוא תופס הרבה מדי מקום? מקפלים אותו כמו כסא נוח לים, ותוקעים אותו באריזה קומפקטית בארון המטאטאים של המרפסת הקטנה. ככה אפשר לשכוח ממנו לפחות עד פעם פעם שנעבור דירה. גם העוזרת אף פעם לא מגיעה לשם. לעוזרת משלמים כדי שתלטף לאט את הרצפה פעם בשבוע בסמרטוט רטוב. אבל היא שקטה ולא מורגשת, והיא עדיפה על כל העוזרות הקודמות שהאנרגיה שלהן היתה מזיזה רהיטים בפסיכוקינזיס. יכול להיות שזה נובע מזעם רצחני דחוס שמוצא פעמים רבות סובלימציה בעבודת ניקיון. אני תמיד מנסה למצוא את ההסבר הפסיכולוגי. אני מאמינה גדולה במנגנונים פנימיים. אני חושבת שבתוך כל בן אדם יש מספר גלגלי שיניים ומשהו שמתקתק. אם מצמידים את הראש לחזה של האדם ומקשיבים, אפשר אפילו לשמוע. אבל אם שומעים תקתוק בלי להתקרב, עדיף לברוח. כמובן שלא הכל שחור או לבן. קשה למפות את כל המצבים האפשריים. כל אחד אחראי רק על האזור שמסביבו. הבעיה היא שבהרבה מקרים חסרה לך פרספקטיבה. דווקא מרחוק אתה רואה תמונה רחבה ובמקרה או שלא כל כך במקרה, היא לא כוללת אותך. כן אותך. זה שעושה את כל הצרות בעצם. כי מה פתאום לקפל שלדים? מאיפה בא הרעיון המוזר הזה? יש לזה בטח הסבר פסיכולוגי. רק שהוא נעלם מאיתנו באורח פלא בדיוק ברגע זה. כמה נוח!

    הבה נחזור לליל נובמבר בשנה שעברה, הממ?

    גווייה שוחה בסגנון חתירה על שביל חצץ. (במקרה כזה, איך אפשר לצייר סביבה את הקווים?) היא לקחה את הנשימה האחרונה בפה מתעווה, פעור, צועק בלי קול. על פניו (על פניה) נראה שהמגמה שלה היתה רצון לחיות, אבל האדישות שלנו הרגה אותה. פשוט כבר לא היה אכפת לאף אחד. לא לך ולא לי.

    הלכנו. בלי שלום ואפילו בלי יריקה. 

    (תחליטי, זה היה מוות סתמי? איזה אירוע בנאלי. פיהוק.)   

    היישות הזאת שאין לה שם, זאת שהפכה לגופה שהתנערנו מאחריות אליה, רצתה קבורת שמיים. מאכל לעופות המדבר. שיהיה.

    ארזתי היום את העצמות. מקומם של שלדים הוא בארון. ליד המטאטאים. 

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (18)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/12/07 11:45:

      בתקופת בית ראשון היה פתרון הרבה יותר קומפקטי - קראו לו גלוסקמא.

      הרעיון היה שלאחר שנה מהקבורה נשארות רק עצמות, ואז אפשר היה לאסוף את כל העצמות יחד. מכאן הביטוי "נאסף אל אבותיו"

      כך גם סבב הביקורים בבתי הקברות היה הרבה יותר קצר.

        20/11/07 11:05:

      אני, רק בגלל השלדים אצלי בארון, לא נכנס לפוליטיקה.

       

      (פעם הייתי בעצמי שלד, היום יש לי כרס קטנה). 

        19/11/07 13:28:

      "אם מצמידים את הראש לחזה של האדם ומקשיבים, אפשר אפילו לשמוע. אבל אם שומעים תקתוק בלי להתקרב, עדיף לברוח."

      ענק ענק

        18/11/07 23:34:
      אני מאמין גדול בבני זוג שזעמם מוצא סובלימציה בעבודת נקיון....
        18/11/07 22:11:
      נהדר חשתי משוטטת בין חדרי הלב מטאטאת זכרונות שהתפזרו להם פתאום נפל עלי שלד מהרתי להרים אותו ולהחזירו למקומו עדיף החביא שלדים מתחת לשטיח פרסי אבל גם מטאטא יאפשר לו לעוף
        18/11/07 21:45:

       

      צטט: רנרט 2007-11-18 21:30:01

      נורא נבהלתי.

       למה?

        18/11/07 21:30:
      נורא נבהלתי.
        18/11/07 20:53:

       

       

       

      תודה רבה על התגובות והכוכבים. הייתי כל היום בחוץ, וזה ממש שימח אותי כשפתחתי את המחשב. נשיקה סמוצ'ים! 

        18/11/07 20:28:
      חן חן:)
        18/11/07 19:49:

       

      צטט: עולת ימים בת 50 2007-11-18 14:36:24

      חזרתי עם כוכב ועם מסקנות. תמיד אבל תמיד, הדלת של הארון פתאום נפתחת והשלדים נופלים החוצה. זה לא בדיוק חזון העצמות היבשות. הן סתם מרעישות ומתפזרות. ולכן, כשאני עוברת דירה (עברתי 4 דירות השנה) אני משאירה את השלדים אחרי. שיעשו איתם מה שרוצים. תמיד יש שלדים חדשים. גם דירות.

       

      תודה, עולת ימים! אני אוהבת את הכינוי החדש שלך. תתחדשי. 

        18/11/07 14:36:
      חזרתי עם כוכב ועם מסקנות. תמיד אבל תמיד, הדלת של הארון פתאום נפתחת והשלדים נופלים החוצה. זה לא בדיוק חזון העצמות היבשות. הן סתם מרעישות ומתפזרות. ולכן, כשאני עוברת דירה (עברתי 4 דירות השנה) אני משאירה את השלדים אחרי. שיעשו איתם מה שרוצים. תמיד יש שלדים חדשים. גם דירות.
        18/11/07 12:54:
      חזרתי לככב:)

      איזה יופי.

      כל הג'אז של השצף קצף.

      קבורת חמור זה דבר אחד, חמורים לבנים זה דבר אחר, ומטאטא חדש הוא מטאטא חדש.

       

        18/11/07 08:40:

      מעולה, מעורר מחשבה, הופך את הבטן.

      ואין לי כוכבים אבל רציתי

       

      שבוע טוב, דפנה

        18/11/07 07:58:

      את כותבת מדהים.

      מרתק ומדהים.

       

      [ברור שלא הבנתי כלום...נכון? :-)]

        18/11/07 07:49:

      מאד מאד מושחז וחד. מאד.

       

      אני אחזור לקרוא שוב.

       

       

        18/11/07 06:01:

      הפעלת לי את המנגנון הפנימי. ז"א אחד מהם. זה שמעלה לי חיוך ותוך כדי מפעיל לי את גלגלי הדמיון. או הפוך. עשית מצווה (-:

       

        18/11/07 06:01:
      עוצר נשימה.

      ארכיון

      פרופיל

      טמבורין
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין