רציתי לדבר קצת על קבורה שניונית. מה עושים אם נגיד יש לנו שלד בן שנה והוא תופס הרבה מדי מקום? מקפלים אותו כמו כסא נוח לים, ותוקעים אותו באריזה קומפקטית בארון המטאטאים של המרפסת הקטנה. ככה אפשר לשכוח ממנו לפחות עד פעם פעם שנעבור דירה. גם העוזרת אף פעם לא מגיעה לשם. לעוזרת משלמים כדי שתלטף לאט את הרצפה פעם בשבוע בסמרטוט רטוב. אבל היא שקטה ולא מורגשת, והיא עדיפה על כל העוזרות הקודמות שהאנרגיה שלהן היתה מזיזה רהיטים בפסיכוקינזיס. יכול להיות שזה נובע מזעם רצחני דחוס שמוצא פעמים רבות סובלימציה בעבודת ניקיון. אני תמיד מנסה למצוא את ההסבר הפסיכולוגי. אני מאמינה גדולה במנגנונים פנימיים. אני חושבת שבתוך כל בן אדם יש מספר גלגלי שיניים ומשהו שמתקתק. אם מצמידים את הראש לחזה של האדם ומקשיבים, אפשר אפילו לשמוע. אבל אם שומעים תקתוק בלי להתקרב, עדיף לברוח. כמובן שלא הכל שחור או לבן. קשה למפות את כל המצבים האפשריים. כל אחד אחראי רק על האזור שמסביבו. הבעיה היא שבהרבה מקרים חסרה לך פרספקטיבה. דווקא מרחוק אתה רואה תמונה רחבה ובמקרה או שלא כל כך במקרה, היא לא כוללת אותך. כן אותך. זה שעושה את כל הצרות בעצם. כי מה פתאום לקפל שלדים? מאיפה בא הרעיון המוזר הזה? יש לזה בטח הסבר פסיכולוגי. רק שהוא נעלם מאיתנו באורח פלא בדיוק ברגע זה. כמה נוח!

הבה נחזור לליל נובמבר בשנה שעברה, הממ?

גווייה שוחה בסגנון חתירה על שביל חצץ. (במקרה כזה, איך אפשר לצייר סביבה את הקווים?) היא לקחה את הנשימה האחרונה בפה מתעווה, פעור, צועק בלי קול. על פניו (על פניה) נראה שהמגמה שלה היתה רצון לחיות, אבל האדישות שלנו הרגה אותה. פשוט כבר לא היה אכפת לאף אחד. לא לך ולא לי.

הלכנו. בלי שלום ואפילו בלי יריקה. 

(תחליטי, זה היה מוות סתמי? איזה אירוע בנאלי. פיהוק.)   

היישות הזאת שאין לה שם, זאת שהפכה לגופה שהתנערנו מאחריות אליה, רצתה קבורת שמיים. מאכל לעופות המדבר. שיהיה.

ארזתי היום את העצמות. מקומם של שלדים הוא בארון. ליד המטאטאים.