כולם מודים שפרסום הנתונים על אודות שוק העבודה הוא האירוע החשוב ביותר במחזור החודשי השוטף של הכלכלות המפותחות. זה נכון בכל מדינה -- גם בארה"ב, 'מעוז הקפיטליזם'. לכן ההלם שנגרם מנתונים גרועים בתחום זה בשבוע החולף – החל מנתונים מאכזבים לגבי תוספת המשרות במאי בסקטור הפרטי, שפרסמה חברת ADP ביום רביעי, וכלה בנתונים החמורים לגבי שוק העבודה בכלל שפרסמה הלשכה לסטטיסטיקת העבודה (BLS) ביום שישי – היה מוצדק.

אבל מעבר לכל אותם נתונים שוטפים, שראויים לעיון וניתוח מעמיק למרות שמידת מהימנותם מוטלת בספק גדול והסיכוי להכנסת תיקונים בהם בהמשך הוא גבוה מאוד, ישנו גם ההקשר היותר רחב של שוק העבודה. הרי בסופו של דבר, מערכת כלכלית קיימת כדי ליצור הכנסות עבור האנשים המרכיבים אותה וחיים בתוכה. ההכנסות הללו מתחלקות בין שני גורמים – הון ועבודה. (אח"כ, חלקן מועברות אל או נלקחות על ידי הממשלה, ומועברות הלאה לכל מיני קבוצות...אבל נתעלם מכך לצורך הדיון.)

דרך קלה, פשוטה ולדעתי נכונה להבין את כיוון ההתפתחות הכלכלית-חברתית-פוליטית של ארה"ב בֵַּשנים ובַעשורים האחרונים היא לבחון את חלוקת ההכנסה הלאומית בין שני הגורמים. הנתונים הם מדהימים ומדאיגים, והם מסוכמים בגרף המופיע למטה (שנלקח מאתר zero hedge, שלקח אותו מהסקירה האחרונה של דייוויד רוזנברג, מחברת גלוסקין שף הקנדית – ואני מודה שאני חסיד מושבע הן של הבלוג הזה והן של האנליסט הזה, למרות שאני לא תמיד מסכים עם דעותיהם).

הגרף מראה את חלקו של העבודה בהכנסה של הסקטור העיסקי (להוציא החקלאות, שהפכה לגורם שולי במשק בתקופה המודרנית). ניתן לראות בקלות כי במשך כמעט שישים שנה, מתום מלחמת העולם השניה ועד לשנים הראשונות של המאה הנוכחית, נעה חלקה של העובדה בעוגת ההכנסות בטווח די צר, בין 62% ל-67%. בשנים של מיתון, חלקה של העבודה עלה – מפני שרווחיות החברות נסוגה ולכן חלקו של ההון הצטמק; ולהיפך בשנים של שגשוג, בהן רווחי החברות זינקו.

אולם גם במסגרת המחזוריות הזאת, חלקו של העובדה התחיל להישחק כבר בשנות ה-80. בשנות מיתון הוא היה נמוך יותר מהשיאים הקודמים. מגמה זו התחזקה בשנות ה-90, אבל בעשר השנים האחרונות היא קבלה תנופה הרבה יותר גדולה ולמעשה חלקה של העובדה נפל בחדות. נפילה זו היתה כה חדה עד שגם במיתון הגדול של 2008/09, כאשר הכנסות העובדים התאוששו במצקת, חלק העוגה של העובדים נשארה ברמה נמוכה מאוד ולא הגיע אפילו לרמות השפל שלו במחזורים העיסקיים הקודמים.

מה שזה אומר, במילים פשוטות, היא שחלוקת ההכנסות במשק האמריקני השתבשה בצורה חסרת-תקדים. מובן שיש לתופעה הזאת הסברים – כגון עלייתה של סין והמזרח והנדידה של עשרות מיליוני משרות מכניסות אל מעבר לים. אולם הסברים אלה עלולים לא לעניין את העובדים כציבור, במיוחד כאשר המשק עצמו צומח, אמנם בקצב איטי. ההכנסות שצמיחה זו יוצרת מצטברות אצל בעלי ההון, המקבלים נתח גדול יותר מהעוגה,  הן אבסולוטית והן יחסית, בעוד העובדים מקבלים הרבה פחות באופן יחסי, ובמקרים רבים מאוד הם גם מקבלים פחות באופן אבסולוטי. בוודאי שבמונחים ריאליים, ההכנסות נשחקות והולכות.

רוזנברג שואל "האם זה יכול להמשיך? ואם כן, מהן ההשלכות?". אבל כותב הבולג ב-zero hedge קולע יותר למטרה כשהוא רואה בנתונים האלה קול קורא למרקסיסטים ולמהפכנים למיניהם. המגמה הזאת איננה יכולה להימשך הרבה זמן, ואם אכן בעלי ההון לא מבינים שעליהם ליזום היפוך חד במגמה – כלומר הפחתה בחלקם בעוגה והגדלת חלקה של העבודה – אל להם להיות מופתעים כאשר ההמונים יכפו עליהם את ההיפוך הזה. וככל שהמהלך יתעכב, הסיכויים שהוא יתבצע בהליך דמוקרטי ומסודר הולך ופוחת והסיכוי לזעזוע חברתי/פוליטי גובר.

סוף