| "נו, תראה את הזבל הזה", הפטיר אחד השכנים בבניין. ניצב מולו כלא מאמין, סופק כפיים. "הוא ממש מגעיל", הוסיפה אישה אחרת. "סתם מסריח", ענה אחריה הילד מקומה שלישית, שהסתובב כהרגלו ברחוב והקפיץ כדור סל על המדרכה משעות הבוקר, בשל השביתה בבתי הספר. "אף פעם בלי התחשבות" ענתה ספק לו ספק לעצמה בצקצוק לשון וגלגול עיניים שושנה הספרית והוסיפה: "אני לא מבינה למה לא מטפלים בו". "לכלוך אחד גדול", אמר צוקרמן הקצב. כך עמדו להם בחצי מעגל – מתבוננים בו זמן מה, לרוב שותקים, לרוב מחליפים דעותיהם עליו. והוא, שספג את כל הביקורת הזו לא הגיב, לא ענה, התמיד בשתיקתו. אפור, מלא הוא ניצב שם ממתין. ואז בתוך כל מהומת הדיבור והוויכוח הזה, היא הגיחה. עצרה את תנועתה, רועמת כתמיד. היא לא הייתה לבד. שניים היו איתה, ליוו אותה, נשענים עליה. מבטה בוהק, נוצץ. קצת ירקרקה, קצת משתעלת. הם נגשו אליו. "סוף סוף" , חשבה השכנה מלמעלה. "הגיע הזמן", פלט לעברם הקצב צוקרמן, מחכך ידיו בהנאה. "ברוך השם", חשבה שושנה הספרית. והם רק חייכו בסתמיות. "מצטערים", אמרו. הם תפסו אותו והניפו אותו לתוכה. "יאללה", צעק בקול רם אחד מהם בעוד השניים מביטים לאחור לעבר החבורה. ברדיו הרעים קריין החדשות בקולו: "שביתת עובדי הניקיון שפקדה את העיר הסתיימה והתושבים שוב נושמים לרווחה אוויר נקי". "בטח נקי", גיחכה לעצמה שושנה וחזרה לדירתה. |