שפעת אסיאתית  { עופות .חזירים } 

"שפעת סינגפור" פסק הרופא משסיים בדיקתו  המקיפה. אשתי שכבה על המיטה הרחבה, קודחת מחום."אבוא לבקרה שוב מחר" המשיך לאקונית, "תדאג להביא לה את התרופות שרשמתי,עליה לשכב ימים מספר."

"בסדר ד"ר אני אטפל בה" עניתי כאשר צילו של חיוך קליל ריחף בקצות שפתי. הביט בי תמה, כשהוא מיסב מבטו הצידה כלפי, עדין רכון עסוק באריזת מכשיריו בתיקו השחור.מבטו נשתלח בי במעין תוכחה שלא טרח להסתיר,תוהה על עליצותי הבלתי מובנת בעליל.תוהה בליבו לפישרה של ארשת מבודחת משהו,שנסוכה היתה על פני.הבנתי לליבו וקראתי את מחשבותיו כבספר פתוח.משך בקצה פיו ,וזוית שפמו רעדה קלות ,לשוא מנסה לכבוש את כעסו,לפתע הזדקף באחת,הישיר מבטו נכחי, דומה שהגיע לידי החלטה לומר את אשר עם ליבו ופתח

בהסברת מהות המחלה,זו הנקראת בחוגים רפואיים "שפעת  סינגפור"ועל הנגיף שמחולל אותה והסבל שנגרם לאנשים  אותם הוא תוקף

הרופא הפליג בהסביריו,משל ורצה להחדיר למוחי אני זה האידיוט העומד מולו ומחייך.כבשתי את צחוקי הקל, השריתי על פני ארשת רצינית כיאות למעמד.כמרמז לרופא הנדהם שהבנתי בדיוק למה חותרים דבריו,ורק פלטתי בשקט.

"סליחה ד"ר זה משהו אחר,ברצינות אני יודע בדיוק  את חומרת המצב,אנהג בדיוק לפי הוראותיך.

דומה כי דברי האחרונים ריצו במשהו את כעסו כשנטל את תיקו ומהר לעזוב.לא לפני שסרק את הרשימה שבידיו.שמות רבים היו ברשימה ככל שהצלחתי לראות מזוית עיני.אכן מגפה משתוללת בישוב חשבתי לעצמי,בראותי את הדף עם שמות אלו הממתינים עדין לביקורו. ירדתי למטבח ,הכנתי תה.פעולה שכיום די בלחיצת כפתור בקומקום החשמלי ועוד בטרם הנחתי כוס על משטח השייש ובתוכה שקיק תה, המים רתחו .ידעתי כי אשתי אוהבת את עלי "השיבה" בתה שלה,זהו צמח תבלין חריף מעט ,המשווה מרירות קלה למים החמים. ונודעה לו סגולה של שיכוך כאבי בטן ,ומיחושים שונים.מכל מקום זו הדיעה הרווחת בקרב יהודי צפון אפריקה.

הוספתי בצלוחית נפרדת שני ריבועי קריקר .אותם אהבה זוגתי ונגסה מהם תמיד עם שתיה חמה.הנחתי הכל על מגש וניגשתי לעבר המיטה בצעדים חרישיים.קרבתי אליה בלאט,היא שכבה רדומה בשל הזריקה שנתן לה הרופא קודם לכן.ישבתי למראשותי המיטה,מניח יד רכה על מצחה הלוהט. החום שיקד ממנה היכה בי בעוצמה וליבי נתכרכם בחמלה,ניגשתי לארון המצעים ,הוצאתי מגבת שטפתיה במים קרים סחטתי ,והנחתי על מצחה הלוהט הבטתי בה שוב ,לחייה היו ורודות כאפרסק בשל בעונתו.יפה היתה בעיניה העצומות תווי פניה העדינים שפעו רוך תמידי.פקחה עיניה קלות הביטה בי כואבת. ועיניה שירוקות היו באותה העת,הביטו בי בהכרת תודה.

ירוקות היו העיניים ,אך במרבית הזמן היה להן גוון דבשי בהיר,ותכונה זו של החלפת גונן מידי פעם הפליאה אותי תדיר. מעולם לא שבעתי מלהביט בהן ולעומקן,וללכת בתהומותיהן לאיבוד. עיניה נעצמו שוב ותנומה אחזה בה. עטפתי אותה היטב בשמיכות,נשקתי ללחייה ברפרוף .קמתי מזדקף לאיטי ויצאתי את החדר מקפיד לכבות את האור.

תנוח מעט אמרתי לעצמי.האור לבטח מפריע לשלוותה .ירדתי לחדר האורחים בקומת הקרקע, הדלקתי את מכשיר הטלויזיה מביט בתכנית אקטואליה פופולרית שבועית.עידן הכבלים בטלויזיה מאפשר לצופה את ברירת הצפיה בין עשרות ערוצי השידור השונים אלו היו רק חלוצים בהצפת הציבור באמצעי תקשורת מתקדמים שפיתחו בעשור האחרון.פריצת המיחשוב הטלפונים הסלולריים, האינטרנט, והתחרות האדירה בין החברות השונות גרמו להיצף בלתי נידלה של חידושים,וכל חברה ניסתה לנגוס בפלח שוק משלה,בתחום תקשורת ההמונים.נזכרתי בסופר העתידן "אלווין טופלר"וספרו "הלם העתיד"שנתגלגל לידי פעם. בו העלה את התיזה, שרבים מבני האדם,שלא יוכלו להשתלט על קצב החידושים העתידיים.וההמצאות בכל התחומים,יוותרו מאחור ועובדה זו כשלעצמה , די היה בה שאותם אנשים  "מפגרים"כביכול,ייתקפו במחלה שהוא כינה בספרו "הלם העתיד" הלם עתידי שכל הלוקים בו אחת דינם להיוותר מאחור ונחשלותם תיגבר ככל שיואץ קצב ההתקדמות של הסובב אותם הללו יתקשו יותר ויותר,לתפקד ולהתערות בחברה וממילא ינשרו מהמרוץ לצמרת שכל אדם בדרכו שואף אליה.

אני כשלעצמי ויתרתי מזה זמן רב מלנסות להדביק את קצב החידושים התקשורתיים שצצו חדשות לבקרים.די היה לי בשלט שאפשר לי להתרווח על הספה בחדר האורחים תוך שוטטות בלתי נילאת בערוצי השידור השונים. ברור שהיו לי העדפות בנושא.ולרוב מיקדתי את עניני בתכניות החדשות וראיונות פוליטיים.

.אם כי עובדה זו מעולם לא הצליחה לגרום לי לוותר על שידור ישיר של משחק כדורגל או כדורסל.ערוץ המדע היה נושא שני להעדפה בשעות הפנאי בהן יכולתי לצפות לעיתים .

הארץ רעשה געשה, שיחות עם הסורים מכאן ועם הפלסטינאים משם.בדיקת מעשי הנשיא קצב העסיקו את הציבור(האזנות סתר)נמרודי במעצר.

האנס הסידרתי ניתפס והודה,וכבר נתבשרנו על אחד נוסף הסובב  ומשוטט בחוצותינו.שביתת המורים המסורתית דוקא בזמן הקשה ביותר מבחינת ההורים חקירת ראש הממשלה לשעבר נתניהו ורעיתו שנדחקו לפינה מהתודעה עקב שפע האירועים.ולפתע צצה

בעית העמותות שגויסו בעת הבחירות והחקירה שהתמקדה בחוקיות פעילותן.כל אלו ועוד נושאים חשובים לרוב בהם דשו ללא הרף בכל כלי התקשורת הכתובה והמצולמת.ואני יושב בביתי בוהה מול המרקע מנסה להשתלט על קצב האירועים,להבין משהו,לפתע פירסומות .

ביטוח, חיתולים, שמפו, מכוניות, טלפונים, והבטחות המון הבטחות בדבר איכות טיב המוצרים,הנוחות שבשימוש בהם ועדיפותם על המתחרים. לא אחת מצאת יאת עצמי כועס וזועם על התמלילנים שמאחרי התשדירים השונים כי אילו היו מקשיבים לתשדיר שחיברו את מילותיו היו לבטח מבחינים באבסורד והאיוולת שבכתיבתם. דוגמת הילדה ששרה בקול רוטט

מאחורי היער ,היער הארור

פרצה פתאם שריפה גדולה וזה אסור

אז באו אנשים טובים

נטעו לנו עצים שכולנו אוהבים

וחשבתי לעצמי למה היער ארור?אם אנו אוהבים עצים  ומצד שני אם היער ארור אזי חובה לשרוף אותו 

או דוגמת אותה זמרת עבר  שהתאימו פירסומת לגילה .שהציעה במשך שנתיים כמעט ללא הפסק את אותם חדרים אחרונים ארבעה עשר במספר, שנותרו בבית ראשונים.האם מתוך שבמשך שנתיים לא הצליחו למכור למבוגרים את החדרים המעטים שנותרו.או חלילה בשל כך שתמותה של הדיירים הדביקה את קצב המכירות.ותמיד היו חדרים פנויים .באותו המספר ממש.

רשמתי במוחי אסופת פירסומות גדולה  שתמליליהן כה אוילי עד שתמהתי כיצד משלמות החברות סכומי עתק עבורן מבלי לנסות להבין לעבר איזה פלח שוק הם מכוונים בכלל.איני יודע אם קניתי במודע מוצר כלשהו בגלל פירסומת ככל שתהיה מוצלחת.

תמיד נימנתי על הציבור השמרני שהעדיף להמתין מעט מתוך הכרת העבר ותהליכי התפתחות של תחרותיות בכל התחומים .הגדילה לעשות עמותת "אור ירוק שבלהיטותה לפירסום. קראה לציבור בפניה נרגשת. "השנה לא עוברים שלוש מאות שבעים וחמישה הרוגים  בתאונות" משל ומאה מאתיים שלוש מאות .זה סביר. אך אין לעבור375 הרוגי תאונות .זה. לא. וזו חברה עם נשיאות .דירקטוריון של אנשים מוליכים בצמרת עסקים חובקי עולם , כולל דובר מיוחד ליחסי ציבור.

הטלפונים הסלולריים הראשונים נמכרו ליחדי סגולה במחירים גבוהים מאד. והיום הם ניתנים לכל דורש וכמעט חינם בלבד שתשתמש בהם תקופה מוגדרת מכך נבעה שמרנותי בעת קניה ורכישה של מוצר חדשני לעיתים המתנתי שנתיים שלוש לשם כך.

בכלל כל רכישה היתה עבורי ענין לענות בו ,וזאת מפאת חיסרון תמידי במזומנים  שאילצו אותנו כמשפחה לכלכל מעשינו בתבונה.

דעתי היתה טרודה באשתי לעת הזאת .ששכבה בחדר למעלה קודחת,ובעל כרחי חייכתי שוב.וכי מניין ינחש הרופא?וכיצד יוכל להבין את פשר החיוך על שפתי?   כשאמר "שפעת סינגפור"י בודאי דמיתי בעיניו לתמהוני חסר דעת.ובמאולץ חייכתי שוב לא הוא לעולם לא יכול לשער את שחלף במוחי נוכח אמירה של מונח רפואי "שפעת סינגפור" מחשבותי נדדו לאחור,לעבר זמנים אחרים,אל תקופה שחשבתי כי נשתכחה ממני,ולפתע הכל שב אלי לשימען של שתי מילים, מונח רפואי סתמי כביכול שלדידי היו ,אני אשתי ילדי  ומשפחתי וכל המוצאות אותי עד היום. לפתע נדרכתי מחמת רחש קל במורד המדרגות המובילות מחדרי השינה שבקומה ממעל. ומכיון שידעתי שרק אני ואישתי נמצאים בבית לעת הזאת .הנחתי בודאות שזו אשתי היורדת לאיטה 

קפצתי על רגלי באחת,מתוך דריכות, שמא שרויה היא בבעיה כלשהי.מיצר על שלא הבחנתי בה בשל הרהורי. לפתע הופיעה לעומתי עטופה בשמיכת צמר על כתפיה, עיניה ברקו עם שלאטה בלחש מלווה בכאב וצרידות."לא יכולתי להרדם.אתה יודע שאיני יכולה לישון לבד"הוסיפה וחצי חיוך כואב הבליח על שפתיה הבוערות. נתישבה לידי נתכרבלה בחיקי,כשירכי מהוות מסעד לראשה.משכתי את אחת הכריות שלידי והנחתיה מתחת לראשה על ירכי ידעתי שקרוב לודאי אדבק ממנה ואחלה גם אני את זאת אחוש לבטח בעוד ימים מספר, לא חשבתי להימנע וגם לא היה איכפת לי כלל. הנחתי את ידי על כתפיה, עם שההחלקתי על שערה הצבוע בגוון אדמדם, נוסח האופנה השלטת.אותו שיער שצבעו השחור כפחם הקסים אותי בצעירותינו הפך ברבות השנים והאירועים ונטה להלבין.וצביעתו היתה ענין חוזר ונישנה כל מספר שבועות.ליטפתי את שערה והעברתי אצבעותי בעדינות דרך שורשיהן ושבתי בהרהורי

לאותם ימים של אותו חופש גדול שלאחר סיום הלימודים בביה"ס התיכון, והכל שב אלי,  חי,טרי, תוסס ומעורר התרגשות

שלהי יוני 1957 ואני  נער כבן 18, זה עתה סיימתי את לימודי בביה"ס המקצועי  "עמל" בטבריה במגמת מסגרות מכנית. מסלול לימודים אותו יכול היה לעבור כל תלמיד בעיר הכנרת באותה תקופה  ארבע שנות לימודים נסתיימו זה עתה,ואת שלושת החודשים הנותרים עד לזמן הגיוס החלטתי להקדיש למטרות חיסכון. מטרה זו זכתה לעידודו של אבי, והצעתו לא אחרה לבוא."תקבל אצלי 80 לירות לחודש"

אמר לי כלאחר יד מציץ בי בעיניו הכחולות ובוחן עד כמה מטביע בי הסכום את רישומו."אם אתה מסכים תתכונן למחר" המשיך כלאחר יד עשיתי לעצמי חישוב מהיר ,שלושה חודשים מאתיים וארבעים לירות, סכום עצום לכל הדעות ובודאי אבא יוסיף משהו ביום הגיוס, ואמא תשלוף מבית החזה סכום נוסף. כי כך  נהגה לשמור את כספה עטוף במטפחת. מסובין היינו לסעודת מוצאי שבת "בדיוואן" שהיה אולם מרכזי רחב וסביבו חדרי השינה הקטנים יותר ,אם כי במושגים של היום יכלו להכיל שני חדרי שינה בדירות הנבנות כיום ברחבי המדינה.

זמן להחליט לא ניתן לי, כי על כן למחרת בבוקר עם הנץ השחר,כדרכו מידי יום ראשון בשבוע,אמור היה אבא לצאת לעבודתו בישוב בצפון.

"יציאה לעבודה"מושג שלגבי נערים אחרים פירושו להפרד מאבא עד שעות אחה"צ או הערב.היה עבורי יותר פרידה של שבוע תמים עד ליום שישי עת נהג לחזור עייף ולאה .במסגרת עבודתו כצבע,הועסק אבי כקבלן לעבודות סיוד וצביעה עבור חברת עמידר  ,החברה הלאומית לשיכון, שהיתה בעלת הנכסים והחזיקה מאות אלפי דירות ברחבי הארץ.בגליל העליון ובערי המחוז השונות.

העבודה שביצע אבא באותה תקופה כללה צביעת מעברת עולים בישוב חצור ב. הצמודה לישוב עם מבני קבע  חצור  א.  מעברה זו כללה כחמישים מבנים מעץ,צריפים מכוסי גגות רעפים,דירות בנות חדר אחד שהכילו הכל ,פינת מטבח, חדר אורחים ושינה באותו חלל צר של עשרים מטרים  רבועים. צריפים צרובי שמש,ודהויי צבע,שלוחות העץ שהרכיבו את קירותיהם מבחוץ חישבו להתבקע מיובש וחום השמש הקופחת.   

הגענו למקום שהיה מרוחק כארבעה ק"מ על כביש ראש פינה קריית שמונה, שעות הבוקר הוקדשו להכנת אחד המבנים לצורך מגורים

ושהות של שבוע שלם. שלושה מזרונים שקופלו ונארזו בעזרת חבל מהדק שמיכות,פרימוס של נפט כלים לקפה,שמיכות ואביזרים שונים הועמסו על הגיפ שהיה ברשותינו.גיפ שאבא רכש שנה  קודם לכן  מעודפי ציוד של הצבא.אבי ואחי הגדול ממני בארבע שנים ,ישבו לפנים ואותי הושיבו לאחר כבוד בחלק האחורי בין המטלטלין מוסתר על ידי הציוד שנערם סביבי,מפסיד בדיעבד את יפי הנוף והדרך הקסומה אותה עברנו משפת הכנרת, לאורכה צפונה והלאה במעלה הרי הגליל התחתון.אותן גבעות טרשים של נוף קדומים , שיד אדם טרם נגעה בו,בואכה למושבה ראש פינה.מהמושבות הראשונות שהוקמו בארץ בשלהי המאה הקודמת.מידי פעם נזדקפתי מביט לאחור לספוג את מראה הכנרת שמונחת היתה כקערה זכה ועמוקה מתחתי,וגונה הכחול עמוק נחתך בשיפולי הרי הגלעד והבשן שבעברה המזרחי.מצאנו צריף אחד ריק מיושבים ופרקנו שם את הציוד.שלחנו את אחי חזרה לטבריה להביא את הציוד לעבודה עצמה.צבעים, מברשות, וכלים שונים,נוספים.

אני ואבא התחלנו לנקות את המיבנה ולהכשירו באורח שיאפשר מגורים בצורה אנושית.

הכנות אלו העסיקו אותנו לאורכו של אותו יום ,ובשוב הגיפ עם הציוד וכלי העבודה פרקנו את הכל לתוך הצריף ששימש אותנו למגורים.וישבנו לעת ערב לנוח מתכוננים נפשית לקראת יום המחרת.עובדה אחת נתחוורה לי מיד, המכנים החשופים היו עירומים מירק או צמחיה כלשהי,ועמדו בשיממונם נוכח הקיבוץ השכן מעברו של הכביש ממזרח.ומוקף היה בצבע ירוק עמוק של מטעים ושדות פלחה מעובדים.

רוח קלה גלילית של שעות בין ערביים המאוחרות שנשבה ממערב והתגלגלה ממרומי גבעות הגליל העליון ובמידרונותיו בואכה עמק החולה חולפת לאורך האגם הביצתי,שמי הירדן הזורמים עם כל דלילותם בתקופת הקייץ לא הצליחו להפר את שלוותם של חיות הבר ובעלי הכנף הרבים שמצאו להם מקלט בין עפאי השיחים שביצבצו מחוך מימיו הרדודים.רוח קלילה זו שחלפה במשבים קלים הפיגה וציננה במעט את חומו של היום, והשרתה אוירת שלווה על בתי העץ שהוצבו בשני טורים מקבילים לאורכו של שביל כורכר משני עבריו, בריחוק של כעשרים צעדים צריף משכנו.דמויות התושבים חלפו כצללים בין המבנים, נכנסו ויצאו מביטים לעברנו בתהיה ושאלה.

בשל גובהם הרב של הרי נפתלי ממערב, והעובדה שבתי המעברה הוצבו למרגלות הגבעות בתחילת המישור המשתפל למרגלותיהן,גרמה לכך שדקות בין הערביים, קצרות היו עקב העלמותה הפיתאומית של השמש,וכל המעברה שהתה בתוך אפלולית דהויה כעבור זמן קצר.

תאורת חוץ, עמודי חשמל, שכיום הם שכיחים ומקובלים בכל ישוב מרוחק ככל שיהיה .לא היו שם להאיר על העוני והדלות מסביב.אף תאורת הפנים לא היתה קיימת והבלחת אורן של עששיות הנפט הפיץ נוגה קלוש בחלונות העירומים.

קולו של אבי העירני מהזיה כששמעתיו אומר. "הכנתי ביצים  וציפס .בוא נאכל משהו" חשבתי. ארוחת עניים לעומת המטעמים שאמא נהגה להכין בבית,לכל מאכל ותבשיל היה שם, עם  יחודיות  משלו בנוסח יהדות סוריה, ארץ מוצאה של אימי. ציפס וביצים מאכל מועדף עבורי בכל מקרה, כך שלא יכולתי להתלונן יתר על המידה.

אחזתי את הצלחת ביד אחת ישבתי על הרצפה, נשען על קיר המזוניט שציפה את קירות הצריף מבפנים.היו אלו לוחות של חומר סיבי

דחוס שנצבעו לבן מילבר,כשצידם הפנימי היה חום כהה בגון השוקולד.משנוכחתי כי יקשה עלי לאכול בצורה זו, נטלתי פיתה אחת מהשקית שהשכיל אבא להביא איתנו בבוקר,פתחתי את צידה מלמעלה ושפכתי את תוכנה של הצלחת לתוך הפיתה הגדולה.מאותן פיתות שאימא הכינה במו ידיה , והיו הלחם היחיד אותו הכרתי .להוציא את חלות השבת שהיה להן יחוד משאר ימי השבוע.

נגסתי את התוכן בהנאה בלתי מוסתרת. כרבע שעה לאחר מכן פרשתי סדין על המזרן שיועד לי נתכסתי בשמיכה ונרדמתי מייד.

טילטוליו של אבא בכתפי העירוני בשעת בוקר מוקדמת,נותרתי מכוסה פוקח עיניים לואט לאבי בקול שקורי  השינה טרם הוסרו ממנו 

"אני כבר קם"הוספתי להתכרבל בשמיכה,ממתין להעלמותה של זיקפת לילה סרבנית.ומשחשתי בנוח קמתי לאט לעבר  ברז המים היחיד שהיה בחדר.לא זרה לי היתה עבודת הצבע במהותה, למרות שלא עסקתי בכך פיזית עד אותו היום. אך הווי המשפחה והשיחות בכל תקופת גידולי, ספוגות היו באוירה זו של צבע וצבעים.גוונים לסוגיהם ואופן ביצוען של מלאכות הקשורות לצבע בכלל.

כל שהייתי צריך לאחוז במברשת צבע, לצבוע את לוחות העץ המיובשים, שעקב מצבם ספגו כמות יתרה של צבע. פטור הייתי מן החשש של טיפטוף צבע ונזילות,משום שהצביעה היתה חיצונית והצריפים הונחו על הגבהה של מסדי בלוקים לתמיכה היקפית. שלא כבצביעה בתוך הבית בה חייב בעל המלאכה  להשמר  מזיהום ריצפת הבית בו עבד. הנה כי כך לאחר כשעה,תפסתי בחוש את מה שהיה ידוע לי דרך האזנה בלבד וידי רצה הלוך ושוב מעלה ומטה לאורך הלוחות ובין חריציהם.דימיתי את המבנה לארץ אויב, אותה אני כובש בהינף מברשת ספוגת צבע.הלבן מנצח את העץ החרוך, חשבתי בהגיגי נער והעץ החרוך נסוג כל הזמן. היתה בכך עבורי הבטחה של נצחון בטוח.ברור היה שכל טבילת מברשת קרבה את הנצחון והשלימה צעד נוסף למימושו.

מאוחר יותר למדתי שיש לנצל את סיבוב השמש כדי לבצע את הצדדים המוצלים בשעות היום השונות.

שמש יולי לוהטת קופחת בחוזקה וככל שתירצה להסתתר מקרניה היוקדות, ימצאו קרניה את אותו חלק בגוף החשוף יותר מאחרים ובהתמדה של גרם שמים של מאז ומעולם, משזפת היא את אבריך וצולה אותם כעל אש תמידית. אבי ואחי ,שרגילים היו בכך הפכו אותי מטרה לחיצי לעגם וככל שהאדמתי כך גברה עליצותם. "היום כשתלך לישון תימרח את גופך בלבן ומחר הכל יהיה בסדר"כך אמר לי אחי בנימה מבודחת משהו.הבטתי בו בקשיחות ובהחלטיות עניתי."אתה תדאג לעצמך,תראה איך אתה מלא צבע על הפנים."

צחוקו הרועם היה התשובה שקיבלתי,לא יכולתי לדעת שפני החלקים שחתימת זקן הצריכה גילוחו אחת לחודש בלבד,בקצה הפיאות.מוצפות היו במאות טיפות צבע קטנטנות,ונחו על אפי מצחי, סנטרי, וצוארי."תביט בראי יוסי" כך אמר לי ולא יסף ניגשתי לגיפ שעמד בצד הדרך

ונוכחתי לתדהמתי מביט במראה הצדדית לפשר צחוקו של אחי ."מילא"חשבתי בליבי "בעבודה מתלכלכים ,וכסף לא בא בחינם."עד לשעות 

אחה"צ הספקנו לצבוע שני מבנים בשכבה אחת.ברור היה עם זאת כי השכבה השניה תצריך הרבה פחות בזמן לביצוע וגם בכמות הצבע שתדרש  למימושה.גם משום שאתה לומד ומתיעל ככל שהעבודה מתקדמת.

התנקינו בטרפנטין שהוא חומר לדילול הצבע שבתחילה מעט צורב אך לאחר שניות הוא מתאדה, והצריבה מתחלפת בתחושת רוגע קלה.כשאתה רואה את פניך וידיך נקיות וחלקות כשהיו.

מנוי וגמור היה מעימי ללמוד נהיגה באותה הזדמנות. ישוב נטוש שכוח אל, רחוק מעין ומקירבת כביש כלשהו. היו אתגר שלא יכולתי לעמוד בפניו.ביקשתי את אחי ללמדני לנהוג,בשביל המוביל המוליך לעבר הכביש הראשי ,גברתי על סירובו החלש שנשמע בחצי פה. הנענו את הגיפ, ישבתי במושב הנהג,ולאחר הסבר קצר על תיפקוד הדוושות התחלנו בנסיעה מבוקרת איטית בהילוך ראשון.למדתי לחוש את דוושת הדלק ותיפקודה,הגדלת הלחץ עליה והאצת המנוע ומהירות הנסיעה ביחס ישר ומיד האטה ורתיעה של הרכב.האץ והאט וחוזר חלילה. מחתית הדרך עברנו כשמעבר לעיקול השביל הופיע טרקטור שעגלה רתומה ליצולו,משטח ישר על גלגלים קשורה לטרקטור אדום שהתנהל לאיטו לכיוון המעברה.אחי נחרד ומיד קרא בבהלה"עצור בצד"אמר משתלט בקושי על פחדו,וליתר בטחון סובב את מפתח ההצתה וכיבה את המנוע.הגיפ נאלם באחת ונבלם בצד הדרך. רוממות הרוח ששלטה בי כל זמן הנסיעה ,נתחלפה במבט כעוס ושואל "למה כיבית?,מה קרה? צעקתי, "אתה לא רואה את הטרקטור "שאל, "כן, רואה אז מה"עניתי בביטחון של נער חסר פחד,הטרקטור חלף על פנינו לאיטו נאלץ לרדת הצידה בעוברו כשהעגלה הנגררת מקפצת לצדדים בשל כך.על המשטח החלק ישבה נערה כבת שש עשרה שיער גלי וגולש כיסה את כתפיה. לבושה במכנסי חאקי קצרים ומהודקים בגומי סביב.חולצה כחולה ושרוך אדום 

הנהג, גבר  עבדקן מדושן ועב בשר , כתיפיו הרחבות וידיו החסונות אחזו בביטחה בגלגל ההגה,הוביל את רכבו במעלה הדרך חולף על פנינו בהינד ראש קליל.את תשומת ליבי המיידית משכה הנערה ,שרגליה השתלשלו מתנדנדות לצד העגלה, כשרגליה החטובות נעו   אנה ואילך עם כל תנועה של המשטח עליו ישבה במרכזו תומכת בידיה העדינות במארזי קרטון שנחו משני צידיה .האחד מלא ירקות והשני תפוחים ואפרסקים.הטרקטור המשיך בנתיב במעלה הדרך לכיוון המעברה שעזבנו .תהיתי מנין הם, ואנה פניהם מועדות. ואני לא יכולתי להמיש עיני מהנערה שכבשה את ליבי מיד.כבשהאת ליבי?וכי מנין היא?מי היא ומה לה בישוב זה?העלתי במוחי השערות שונות ומשונות וכל אחת מהן יכלה להיות נכונה או שגויה ממש באותה המידה.אך יחד עם זאת ידעתי להבטיח לעצמי כי דמות זו היא נשוא חלומותי ומשאת נפשי מאז עמדתי על דעתי  היה בי הבטחון המוחלט שנערה זו תהיה שלי לטוב או לרע. בכל מקרה שמעתי את עצמי פולט בהיסח הדעת .

",אתה רואה אלי, זאת תהיה אשתי" עוד בטרם סיימתי לומר מילים אלו שנשמעו הזויות אפילו לי עצמי.החלפנו מקומות על הגיפ, ואחי הסב את הרכב על הנתיב הצר ופנינו לשוב.ואני בניסיון של נער לממש את חלומי, עקבתי אנה פניהם מועדות והיכן חנו.רשמתי לעצמי את היום והשעה,והחלטתי לעבוד בבית שם שהתה הנערהבשבוע לאחר מכן.

שמתי לב כי הטרקטור עם נהגו שבו ריקים במורד השביל ללא הנערה,ברור היה לי כי היא נותרה בבית שם חנה הטרקטור קודם לכן.משנוכחתי בכך,שיניתי את תוכניתי והחלטתי לעבוד באותו בית למחרת עם שחר.מחשבותי נשאוני לעבר הבית,וליבי הולם בפראות לא ידעתי מה אומר וכיצד אתרץ את גישתי .בעל כורחי צעדתי כמי שכפאו השד והבית קרב עם כל צעד שפסעתי לעברו.עמדתי מהסס על המדרגה היחידה  שהונחה על שתי תומכות עץ רחבות.בידי הקפוצה הקשתי קלות על הדלת.היא עמדה בפתח הבית ניצבת מולי,עמדתי נדהם מציץ לשתי עיניים חומות דבשיות שגוון ירקרק מהול היה בהן כברקת.עינים גדולות ענקיות בריכות עמוקות שיש לך חשק לצלול

  לתוכן. אני הלא טברייני אמרתי לעצמי ולשחות אני יודע ,תודה לאל.חיפשתי את התואנה מביט בה כולי נכבש."ערב טוב" אמרתי

"ערב טוב" השיבה  וקולה התנגן במוחי כנגינת עוגב המסתלסל ששמעתי בכנסיה שלחוף הכנרת בעיר.

"אנו צובעים את הצריפים של המעברה" אמרתי בהיסוס ולאט לאט צובר ביטחון למשמע דברי שנשמעו הגיוניים באוזניה."באתי להודיעכם שמישהו יצטרך להישאר בבית בזמן שהותינו" היא נפנתה מאיתי, נכנסה פנימה ושמעתיה מדברת עם מישהי בשפה הערבית במבטא מרוקאי.שאותו התקשיתי להבין על אף ששפת אימי היתה ערבית המדוברת בביתם של יוצאי סוריה וישראלים רבים.

שבה לאחר כדקה וביקשה ממני להכנס,נכנסתי בחדוה מודה לאל על התגשמות תפילותי. היתכן ולא הבחינה כי כל דברי בהבל יסודם. והלא עבודתינו היא חיצונית, ואינה מחייבת כלל נוכחותם של הדיירים.נכנסתי פנימה, על מיטת סוכנות ליד הקיר ישבה אישה מבוגרת בעלת הדרת כבוד,ומבט חודר וכחול עיניים.סקרה אותי מכף רגל ועד ראש.שערה הארוך אסוף ככדור כסף על ראשה .גווה הזקוף ודמותה הגאה השרו סביבה יראת כבוד ונוכחותה מילאה את כל החדר.לפתע שאלה, מניין אינתומה? מניין אתם תירגמה לי הנערה בקול הפעמונים."מטבריה" עניתי"אבא שלי קבלן של עמידר,ואנו צובעים את המעברה שלכם"הוספתי  כדי להגביר את הרושם.

"סוזן ג'לי  אלמה"קראה המבוגרת בקול הרגיל בציות  הסביבה לבקשותיה. הנערה ניפנתה למטבח או יותר נכון לפינת החדר שם היה הכיור ולוח השיש בצידו,שהיוו את המטבח בחדר. מלאה את הקומקום במים ושפתה אותם על פתיליית הנפט שדלקה זה מכבר.ג'לי אלמה רשמתי לעצמי פירושו להרתיח מים.חשבתי כיצד אוכל ליצור את ההיכרות עם הנערה שהיתה כנראה הבת.עמדתי נבוך ,ומבוכה זו השתקפה היטב בפני כשאמרה לי שוב האם."מה תחשמש,גלש"ובתנועה של כף ידה הורתה לי על שרפרף עץ  מרובע שהיה צמוד לשולחן עץ חלק בצידו השני של החדר.ומפינתו שמעתי את  משאת לבבי אומרת ,אמא אמרה שלא תתבייש,שב שתה כוס תה" פעם ראשונה שחשתי בטעמו של צמח "השיבה"בתה מריר משהו,ומי שלא הורגל בכך יחוש מייד. אך לא עת לטענות היתה זאת. מצידי, מוכן הייתי לשתות תה מהול ברוש ולענה, מתוק או לחילופין ללא סוכר כלל, לא איכפת היה לי מה שתיתי ומה הטעם הנילווה למשקה שהוגש לי בידיה העדינות של מלאכית חיי.

שהיתי במחיצתן עד שעה מאוחרת,מגייס כל ידיעותי המועטות להרשים .תוך ששאבתי כל פרור מידע על פשר היחסים בין האם לבת.

לא עזבתי את הבית עד שניצטיירה לי התמונה בכל בהירותה.הבת עלתה ארצה במסגרת עליית הנוער,שבע שנים קודם לכן,ושהתה במסגרת חברה קיבוצית במשפחה מאמצת בצפון.ראש המשפחה שלימים נודע כאלוף בצה"ל דן לנר.לאחר שנתיים עברה במסגרת תנועת נוער לומד ועובד לקיבוץ מחניים שמעבר לכביש משם היא באה לבקר את אימה. האם שבניה הופרדו ממנה במרוקו,עלתה ארצה חמש שנים לאחר מכן,ושוכנה באותה מעברה שמעבר לכביש בצידו המערבי.כך שהיתה גם בגפה ועם זאת קרובה לביתה הקטנה ביותר. שאר הילדים נישאו זה מכבר ועמדו ברשות עצמם .אותה גאוה שנסוכה היתה בכל ישותה, מנעה ממנה את הרצון לגור עם ילדיה הגדולים.אלמנה גאה ונסיכית.

שעת לילה מאוחרת, יצאתי לאויר הפתוח, נפרד בלילה טוב מחויך.ליבי מתרונן על כי שפר עלי חלקי,וזכיתי ליצור את הקשר הראשוני וחשבתי כיצד אשכנע  את האם והבת לנסוע איתנו לטבריה לסוף השבוע.

נפנתי לעבר הצריף בו התגוררנו,הרוח הקרירה הצנה את פני הלוהטים.נכנסתי בדלת ,המזרן המתין לי בפינתי,שמח השתרעתי על גבי משלב אצבעות מאחורי עורפי,ומבטי בוהה בתיקרה,אותה תיקרה של סיבי קרטון דחוס שבמקורו חום אך נצבע תמיד לבן  מיקדתי את מבטי בלובן העמום שנשקף מולי,לאור העששית שריצדה קלות עם כל משב אויר.התנומה אחזה בעפעפי,ושקעתי בשינה עמוקה .שינה שלאחר יום עבודה מפרך ועם זאת מרגש מאין כמוהו  ושאחריו יבואו עוד רבים.

החבטות העירו אותנו, חבטות עמומות וכבדות.

"יוסף יוסף"שמעתי את הקול הקורא מבחוץ,וזיהיתי את קולה המבוהל של האם.אחוז שרעפים קמתי ופתחתי את הדלת"הגי מעיה"נטלה את ידי ומשכה אותי,הבנתי כי עלי לבוא איתה,הלכתי נגרר אחריה במכנס קצר וגופיה התקשיתי לעמוד בקצב צעדיה הנמרצים,היא פסעה במהירות לעבר הבית בו שהיתי שעות מספר קודם לכן.הצצתי בשעוני, שתים לאחר חצות. מושכת דוחפת הובילתני לעבר מיטת סוכנות עליה שכבה נערת חלומותי. משכה את ידי והניחה על מיצחה.הנערה להטה מחום.שאלתי את האם מבוהל, יש פה רופא?

"לא,לא רופא ,בחצור א. קאין טביב" את המילה טביב הבנתי עוד מהערבית הישראלית המדוברת. והנחתי שרופא ניתן למצוא אם בכלל,רק בחצור המרוחקת מספר קילומטרים מהמעברה.חצור הגלילית ישוב עולים בעיקר מצפון אפריקה.רופא, איפה אוכל למצוא רופא? בשעה

שתים וחצי לאחר חצות,ישוב בשנותיו הראשונות מעולם לא דרכה כף רגלי בתחומו.לא הכרתי רחובותיו וכל הידע שלי לגביו היה שידעתי  על קיומו.אפשר ומזל הוא זה,או שיותר מאוחר כאשר ניסיתי להסביר לעצמי כיצד מצאתי רופא הבנתי.כי הסבירות שאתה פוגש רכב נוסע בישוב שקט, בשעת לילה כזו.הסיכוי יותר מסביר שזה יהיה רופא בדרכו לטיפול בחולה הנזקק לשירותיו.ואכן כך ,המכונית שנסעה בכביש הראשי של הישוב שברחובו עמדתי דקות מספר, תוהה אנה אפנה, נעצרה למראה ניפנופי ידי הנמרצים. המכונית נעצרה, "סליחה"אמרתי

איפה יש כאן רופא?"שאלתי והבהלה נשמעה היטב בקולי".אני רופא"" שמעתי את התשובה כלא מאמין למשמע אוזני.

"יש בחצור  ב מישהי חולה מאד.אתה חייב לבוא איתי מייד ד"ר "אמרתי מתנשף כי על כן עשיתי את הדרך בריצה ללא הפסק.

"בסדר בסדר " פתח לי את הדלת לצידו"בוא הכנס"היתה זו מכונית פיגו מהודרת מדגם אחרון .ישבתי לצידו שואף אויר מלוא ריאותי לאחר המאמץ . הנסיעה ארכה כחמש דקות. כיוונתי אותו לעבר הבית בו שכבה הנערה.האם המתינה בפתח סופקת כפיה גונחת,   "וולי עלייה,משט סוזן משט פחלה" (אויה לי אבדה סוזן מתה ,הלכה)הרופא ביקש ממני להרגיעה ולהשתיקה.מלאתי כוס מים ומשכתיה לעבר המיטה,הושבתי אותה בתתקיפות אך בעדינות.שמתי אצבע על שפתי בתנועה של הס. והורתי על החדר שם שהה הרופא עם הבת החולה.קמתי מעימה ונכנסתי לחדר. הרופא סיים את בדיקתה נתישר זקף את גוו ואמר" שפעת אסיאתית"המגפה הזו משתוללת בכל הארץ."נתתי לה זריקה המשיך הרופא " תרכוש מחר את הכדורים שרשמתי"והשאיר לי שלושה לשימוש הלילה. וניפנה לארוז את מכשיריו, ישבתי כל אותו הלילה "צמוד " אוחז בידה למחרת חשה כבר יותר טוב היתאוששה במהירות וביום שישי שתיהן באו עימי לטבריה לשבת. אך לא יכולתי לעשות מאומה, אני חליתי והיא טיפלה בי. היום היא אשתי אם ילדי, וכל אשר לי, אך זהו סיפור אחר."שפעת סינגפור" אמר לי הרופא ארבעים ושלוש שנים מאוחר יותר ואני חייכתי.

      סוף.      זיתוני יוסף