הוא התעורר יחד עם קרן השמש הראשונה שחדרה מבעד חריצי התריס, קרן האור הרכה נחתה לא הרחק ממיטתו. היה איזה קסם בראשיתי בטיפות האור שהעיר אותו לעוד יום. גופו נמתח ועיניו נפקחו רק לחריץ קטן. תודעתו עדיין נמנמה. שניות אחרונות לפני תודעת היום שעוד תעיר אותו אל המציאות.

המגע הפרוותי שביקש להתפנק לעוד רגעים ארוכים של בוקר נינוח זכה לליטוף קטן ואז באחת נמתח גופו, והוא הדך מעליו את החתולה המנומנמת שלא השכילה לזוז בטרם עת.

למרות ההבטחות שלו לעצמו להנעים את שעותיו בסופ-השבוע הקרוב, ההתפרצות הכ"כ צפויה הביאה אותו לקום ולנסות להגיע לחדר הנוחיות. היא ידע את שעומד לקרות בשעות הקרובות. החמרמורת תטלטל את גופו, תמחץ את ליבו. שעות אח"כ אולי יצליח להישיר מבט אל השמש שתחמם אותו. הוא מודע לעובדה שבכל אותן השעות תקום מתוכו אחרת. זאת הנכנעת. נכנעת לתחלואי הגוף והנפש. זאת הנכנעת ל"מחלה" שמעכלת את גופו. ולא בפעם הראשונה.

אלא שבזאת הפעם למרות ניסיונותיו הנואשים למצוא בתוכו את הסיבה להמשיך ולהלחם נדמה שהוא מוותר. מחבק בחום את עתידו הצפוי-ידוע שבסופו יחבור אל בסיסו של יקום, אל אמא אדמה. ואז התעורר.

זיכרון עמום של חלום רחוק, שמבשר על עוד יום שבו ינסה להתמודד איתה. עם האחת הנכונה בשבילו, זאת שמתחבאת עמוק בתוכו. זאת שלעת ערב, תלבש שמלה שחורה, ונעלי עקב כסופות, זאת שתתאפר בקפידה ותכסה כל זכר לטסטוסטרון שלו. שעות הוא יביט בה, כמה מושלמת היא. ציפורניה עשויות בקפידה, כמה הולם הפרנץ' העדין את המראה הכללי. לא בוטה כמו אצל אותן נשים המורחות לק אדום זועק. שיערה אסוף, צמוד לראשה בגומייה ומשם משתפל, נופל על כתפה האחת ומחליק מטה אל שדיה. שמלת כתפיות עם מחשוף לא עמוק המכסה את החזיה כאילו היו אחד. השמלה מסתיימת מעל קו הברך ומגלה גרביונים שחורים עם דגם עדין לאורכם. על כפות רגליה זוג נעלי עקב קלאסיות בצבע כסף. עקב סטילו מחודד וגבוה שעליו תצעד כמלכה. כמה אהבה ללכת בזוג הנעליים הזה. תחושות של עונג עטפו אותה ברגעים האלו.

לו רק היה מעז לצעוד, צעד אחד, יחיד ובודד, אל מחוץ לדלת ביתו. הצעד שיחשוף אותו לעולם החיצון. אבל את חלומו הזה הוא גונז. הדמעות מקלקלות את הרימל והמייק אפ שנחרץ. הוא מוריד בעדינות את השמלה, חולץ את נעליו, פונה אל חדר האמבט ופותח את זרם המים החם. מוריד את הפאה מראשו ומגלגל בחושניות את הגרביון מעל רגליו. אח"כ הניח למים החמים לשטוף מעליו את האיפור, את החלום, אותה. את המושלמת שבו.

הוא קרצף את גופו בספוג גס. מתעלם מהעובדה שהדבר גורם לו קרחות בשיער הצומח על גופו. ממילא את הים לא אהב, ולבריכה לא העז להתקרב. חולצת שרוולים תמיד תסתיר את אותם קרחות שנוצרו בשיער על חזהו, ברגליו ובידיו. בשנים האחרונות גם שיער ראשו השופע החל מדלדל ומפרצים נפערו במצחו. ריחו של סבון, המים הזורמים, מגבת עטפה את פלג גופו התחתון והוא הגניב מבט, בשנית, למראה. דמותו הגברית, הביטה בו חזרה. גופו של גבר בן כמעט חמישים עם מבט של איש קשיש.

צלצול הנייד קטע את מחשבתו. הקטן שלו שואל אם אפשרי לארגן לו ולחברה שלו מקום לישון. הם יגיעו מאוחר, מהקצה השני של העיר. הוא מבטיח שהפעם הם לא יהיו שיכורים ושישמרו על השקט כי באמת כבר לא נעים מהשכנים.

בנו היה לפני גיוס. ילד טבע שכזה, גילה לאחרונה את נפלאותיה של העיר הגדולה. האיש שמח שהקשר ביניהם מתהדק. את החברה שלו אהב הרבה פחות. הוא סרב להודות בינו לבין עצמו שקינא בה על גופה הנשי. על חמוקיה הטבעיים, על שיערה הגולש ובייחוד שנא את החיוך המדבק שלה. בעדינות שאל עד מתי צפויים השניים להישאר שכן צריך הוא לארגן את הבית בהתאם.

יום רודף יום והרבה לא אירע. את הצורך שבו העדיף לקבור ולו רק מהפחד שמישהו ידע. שמישהו ינצל את הידיעה. הוא עבד שעות ארוכות חסך חסכונות, בנה לעצמו פינה חמה, למד לבשל ואפילו לכבס, הוזיל עלויות, הקפיד לעשות כושר, יצא עם חברים לסרט או קפה, מפעם לפעם נפגש עם נשים. לאחרים היה נדמה שהאיש בונה לעצמו חיים, מלאים. ואז הכיר אותה. את הגבירה.

באחד מציטוטיו הרבים ברחבי האינטרנט הוא שלח הודעה, והופתע לקבל תשובה. קשה לעקוב אחר המהירות שבה התפתח הקשר ביניהם. החיידק המאה העשרים ואחת תקף אותו ביתר כאב: אהבה וירטואלית. הוא מצא את עצמו חושב עליה בכל רגע נתון, מקדיש כל רגע פנוי מזמנו לשלוח לה הודעות. הפתיחות, הקלות לחלוק את הסוד שהקפיד לשמור לעצמו, הזרימו בגופו תחושות חדשות, רובן מבלבלות. לא היה זה בלבול שהכניס אותו לפחדים או למסדרונות חשוכים. היה זה בלבול שגרם לו להרגיש נעים. פתאום הוא יכול לבטא את עצמו, לפתע הוא יכול היה להרשות לעצמו לחיות דקות ארוכות כאישה, לכל דבר, עניין או מטרה.

הגבירה שרצה לעצמו הבינה את הצורך הזה שבו. נדמה היה לו שהיא האישה החכמה והמנוסה עלי אדמה. לאט לאט היא הדריכה אותו, חילקה לו משימות קטנות שהביאו לו רגעים אין ספור של אושר פשוט וטהור. ערב אחד, שאלה אותו הגבירה, ומה שמה של העלמה שבתוכך? יוספה הוא ענה. אני יוסף והיא יוספה, כמו בשיר של מיכאלה. אבל יוספה לא אוהבת את השם. היא מרגישה שהוא חונק אותה. שהוא מעוותת את מהותה.

אז, הוא קרא לה אנה. לאישה שבתוכו. לזאת שהתגוררה בתוך נפשו ונשמתו.

הוא גיבש לה זהות, גיל ותרגיל. הוא עיצב לה תלבושות בדמיונו, הוא לקח אותה איתו לעבודה והחזיר אותה עייפה, קילח וסרק, האכיל אותה, אירח את חבריה והשכיב לישון.

אנה דאגה לו. היא עזרה לו במטלות הבית, היא עודדה אותו בשעות שבהן העייפות הכריעה, היא הצחיקה אותו בימים שנאלץ להתמודד עם בעיות החיים, היא עזרה לו להבין את גרושתו, להתחבר לילדים. היא פיתחה בו קלילות והכניסה רוח נעורים.

כל ערב היו יושבים שניהם וכותבים מיילים ארוכים ומפורטים לאותה גבירה שפגשו כך במקרה. הם הרגישו שהיא הצלע המהותית במערכת היחסים שביניהם. טקס הכתיבה הפך לקודש בעיניהם ובימים שנמנע מהם לכתוב לעת ערב טרחו ועמלו קשות משך כל היום שלפני וגם לאורך היום שאחרי. לפעמים נפגשו שלושתם לשיחה בצאט, אנה האימפולסיבית משתלטת על השיחה. כל כך הרבה שנים היתה קבורה, נעלמת-נאלמת ועכשיו רצתה לגמוע מרחק של שנים בשני צעדים מהירים.

הוא ואנה שאבו ממנה מידע בצמא. אנה הרגישה לפעמים כאילו המציאו עבורה ובמיוחד בשבילה את המונח סיסי. כל כך רצתה להיות אחד! להפוך את ההיא לגבירתה. להלביש סינר לנקות ולצחצח כל פינה בביתה, לבשל את המעדנים הכי מסובכים, ללבוש שמלה שחורה קטנה, להתקין שדיים קטנים וחצופים, להוסיף סינר לבן ולשרת את חבריה של הגבירה. כמה חשקה נפשה להגשים את החלום, הפנטזיה, המהות שלה כאישה.

אנה פרחה. גדלה וצמחה. השתלטה על השיחות, על הזמן של שלושתם. השיחות הפכו מונולוג, של אנה, אלא מה. הוא שלח לגבירה מכתב משלו, עם בקשה בין השורות לעזור לו לעצור קצת את אנה, למתן אותה. להרגיע אותה. הוא הופתע מהתשובה. הגבירה חשבה כבר מזמן שאנה אימפולסיבית מדי, שדרוש לה חינוך, שהיא נדרשת להפסיק להיות פרא. הגיע הזמן לשיעור נשי ראשון. ולכן ביקשה ממנו שיוריד, או ישכיר או אפילו ילווה ממישהו את הסרט "גבירתי הנאוה" שיפנה לו קצת זמן ויאפשר לאנה לראות ולהבין שנשיות היא עניין נרכש. להפנים שנשיות היא יותר מבגדים או איפור. הוא לא מצא את הזמן. הוא למד לחבב את אנה הפרועה, השובבה, חסרת העכבות. הוא רצה אותה בדיוק כפי שהיתה כל התקופה. הוא חשב שהוא יכול להכיל אותה בצורתה הטבעית, לגדל אותה כמו שעשה עם ילדיו, ילדים בשר ודם.

אבל הוא טעה בהערכת חוזקו הפנימי, ביכולת ההכלה שלו. לכל הפחות, היה זה מוקדם מדי עבורו. הוא רצח את אנה שלו. חנק אותה ברצועות החזייה השחורה, אח"כ עטף את גופתה בגרביון, וקבר עמוק בפח האשפה השכונתי. הוא התכחש לצורך שבו, לאישה שבתוכו, לאישה שליוותה אותם על המסך וחזר אל עולם מנוכר ומוכר.