בבית החולים מיהרו הרופאים להסיע את ג'ודי הישר לעבר  חדר המיון.אדם,שדרכו לשם נחסמה על ידי הרופאים, סבב במיסדרון כארי בסוגר. הוא  פסע לכאן  ולשם בקוצר רוח ניכר. מדי פעם ניסה לידלות  מידע על מצבה של אשתו ,אך הרופאים מילאו פיהם מים.הוא חש בזיפי זקנו  המצטמחים ,ובזעם דחה אותו, את הרעיון שעלה במוחו להיתגלח ."דוקא זה חסר לי עכשיו, כל ההריונות האלה"המשיך לחשוב בהלך רוח  תוקפני וזועף. "איך כשהם כבר מגיעים,  ,אינם מחזיקים מעמד , ונופלים".הוא ביקש לצעוק, ולישאוג זעקת שבר איומה מנהמת ליבו."נימאס לי, נמאס."אך לא היה לא אפילו למי להפנות את כעסו. לפתע, ראו עיניו את דוקטור גבעון.  זה הוזעק מביתו לטפל בג'ודי, שכן ידוע היה כמטפל שלה.שום רופא לא העז לקחת על עצמו את האחריות למיטען הרגיש הזה,של ההריון שלאחר חמש עשרה  שנות עקרות .הם חיכו לבואו של הרופא בציפיה דרוכה, ואכן, הוא מיהר לפעול מיד במהירות ובזהירות. מצב רוחו של אדם היה שפוף  בגובה העשב. בליבו פנימה  צבר מלא טענות .מדי פעם הביט בשעונו שענד לפרק ידו,אך עיניו  אפילו לא הבחינו בשעה."עמל שנים רבות יורד לטמיון כך, כהרף עין",הירהר בזעם ומחשבתויו  זימזמו בראשו  כאילו היה כוורת דבורים רוחשות. הוא חש  שהוא קרוב לאבד את שליטתו  העצמית, ואת הכאב הנורא בראשו,  כמעט שלא היה יכול עוד לשאת.כמו לא היה די לו בכל אלה, חש בחילה עזה שחנקה את גרונו.הוא ביקש   אחר מקום להוציא בו  את תכולת קיבתו.כפי הניראה, שיקפו פניו חלק כזה או אחר מתחושותיו, ואחות שעברה במקום והבחינה בו, מיהרה לעברו, והגישה לו גלולת הרגעה וכוס מים, אט אט, הוטבה הרגשתו הקשה. הרופא יצא מהחדר, וחיפש בעיניו אחר אדם, קורא לו בשמו. אדם מיהר לקראתו ,חש כמו הטיחו את ראשו לקיר.  החשש לא עזבו גם כשפסע לעברה  כמי שכפאו השד. אשתו , זו הידסה לעברו כברווז שיכור, אינה מבחינה באדם שפנה לעברה.וחג שמח לכם,  ושוב כרגיל נבקש מכם  מכל מי שהסיפור   מוצא חן בעיניו שיביא אחרים לקרוא בו  והספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בינתים.  ושוב, חג שמח, ולהתראות.