שהוא יום החול הישראלי המלא באירועים צפויים, חוזרים על עצמם ומתמשכים לאורך שנים רבות - עד זרא!

הראשון והמגעיל שבהם: האירוע השנתי הקבוע של מועד שעון הקיץ בניצוחו של שר הפנים. אגב, זו הסיבה שבכל הסכם קואליציוני - במשך שנים רבות - ש"ס דורשת קודם כל את תיק הפנים. אז ככה: הסיבה הראשית של רצון החרדים (ללא הבדלי אשכנזיות  -  מזרחיות) לשלוט במועד שעון הקיץ היא להראות להמוני החילוניים האדישים - מי כאן בעל הבית. מי קובע מה יהיה במדינה. זה הכל. כי סיבה עניינית אין להם. האגדה שזה מפריע לצמים ביום הכיפורים היא עורבא פרח. הצום נמשך 25 שעות גם במשטר שעון קיץ וגם במשטר שעון חורף. נשמעו מעט קולות חרדים שמי שרגיל להתעורר ב-7 בבוקר יקשה עליו הצום אם נהוג שעון קיץ. ולתחמנים האלה יש לומר, שאלוהים קבע לצום כדי שיהיה קשה ולא קל, והברכה הכי מטומטמת בהתקרב יום הכיפורים היא "צום קל". אך השנה נשמעו בתקשורת כמה עסקנים חרדיים, שלצום יום הכיפורים לא משנה אם נהוג בו שעון קיץ או חורף. אז מה אם כן התירוץ? הנה התחכמות חרדית דחוקה, הנאמרת ללא בושה. בזמן שעון הקיץ שנמשך כמו בכל העולם המערבי עד 1 בנובמבר יתקשו מתפללי תפילת הבוקר, במשך כ-20 יום בממוצע רב שנתי, כי יצטרכו להתפלל במקום העבודה במקרה ששעון הקיץ מסתיים ב-1 בנובמבר. נניח שיש בישראל מאה אלף כאלה, שגחמתם מחייבת למעלה מ-7 מיליון אחרים לחזור הביתה מהעבודה בשעות החושך במשך כחודש וחצי מיותרים לגמרי. זה צודק?! הפרודיה הזו, הישראלית כל כך, תימשך כל עוד המפלגות החרדיות הן לשון המאזניים בהרכבת הקואליציות. או במילים אחרות - זה יימשך לעולם.

האירוע השני הוא התסמונת הישראלית כל כך של התלבטויות, התייעצויות, שקלול מודלים מבוססי מדע, ובסופם קבלת ההחלטה הכי שגוייה שאפשר. ובמוחי הרשע עולות שתי דוגמאות טריות. הקלה והמשעשעת שבהן: שר החינוך שקל הכל חוץ מרצונו של האיגוד המקצועי של המורים וקיצר את חופשת הקיץ של בתי הספר. אחרי פחות מיומיים חזר בו, קצוץ כנפיים אח מחייך חיוך מאולץ, כמו ילד שקיבל כאפה ואומר: "לא כואב לי, לא כואב לי!" הדוגמה השנייה - הקשה ולא משעשעת כלל - היא ההחלטה של מערכת הביטחון כיצד לטפל במפגינים שמגיעים אל גדרות הגבול הסורי. וכשיודעים מי העומד בראש מערכת הביטחון אין להתפלא על כך שהתקבלה שם ההחלטה הכי מטומטמת והמשחקת לידי הקצב בשאר אל-אסאד, כשבראש מערכת הביטחון עומד אוטיסט מוכה יהירות. ואפשר היה להגיע לתוצאה שלא הייתה מביאה לכל הטלוויזיות בעולם - חיילי צהל יורים במפגינים אזרחים. הנה מה שאהבל כמוני היה מחליט. בדיוק מה שצה"ל הכין בגדרות הגבול, בהבדל אחד משמעותי: שטח צבאי סגור בצד הישראלי, כלומר אין מצלמות טלוויזיה, והכוחות - במקום על הגדר ממש - שני ק"מ פנימה יותר ומוסתרים בצמחיה כך שיוכלו לעשות את אותה עבודה שעשו מול המפגינים שאסאד שלח - רק לא מצולמים ומשודרים גם מהצד הסורי. אבל ברק רצה להתרברב שאנחנו נחושים. מבחינת ההוצאות והמאמצים - אין הבדל. אך סרטי לופים של חיילים ישראלים יורים בקומץ מפגינים מעבר לגבול הסורי לא היו משודרים ללא הרף בכל הטלוויזיות בעולם. מספיק היו סרטי הלופים המשודרים מקלנדיה. אותם דמוקרטיה לא יכולה למנוע.

ועוד תמונת יום חול כל כך ישראלית. תמונה שנלקחה ממשפטו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ועדותו על נסיעותיו דרך משרד הנסיעות "ראשונטורס". מוחי המרושע אומר לי שהיא מבוססת על בדיחה ישנה וחבוטה, בדיחה מימי התורכים או כפי שדני סנדרסון נוהג לומר: "מן הימים שבהם טרומפלדור מחא כפיים". והבדיחה הולכת כך: עולה לאוטובוס נוסע, נותן לידי הנהג שטר כסף, מקבל עודף והולך למושבו. הנהג שואל אותו: כמה נתת לי. הנוסע עונה 10 שקלים. והנהג אומר לו - נתתי לך עודף מ-100! והנוסע משיב לו: אני יודע מה המחירים אצלכם?!

ולסיום הטקס שלא ניתן למנוע אותו בתכניות הבוקר של הטלוויזיות הישראליות. "כיצד נארגן ערב יין וגבינות". באולפן איש מכירות זוטר ועייף המוכתר כמומחה מביא אוסף של יינות שלא נמכרים כל השנה כי אוהבי יין לא ייגעו בהם לעולם. ולצידם גבינות מאותו סוג. ו"המומחה" מספר לשדרנים/ות שמוטי הסנטר איזה יין מתאים לאיזו גבינה. בישראל - הכל הולך. יאללה, רוצו לקנות שאריות שלא מצליחים למכור כל השנה.