עוד מסע לחו"ל, והפעם במתכונת שחשבתי כי כבר פסה מן העולם.

בשנות הששים, משהתאפשרה היציאה לחו"ל גם לאנשים מן השורה, התארגנו סוכנויות הנסיעות להציע טיולים קבוצתיים במערב אירופה.

הכותרת בפרסומת היתה "6 מדינות ב-17 ימים", או משהו כיו"ב.

ובכן, למרות הרתיעה ממסע קבוצתי, אנו מצטרפים לדיל אשר כזה. פראג (בה כבר היינו), וקפיצה לקרלובי ווארי, שזקני הקיסרות מכירים כקאלסבאד, וכן בודפסט, ווינה.

המטוס אמור להמריא ב-08:30. אשתי, למודת נסיון העבר, מחליטה כי די אם נגיע לשם בשעה 07:04, (ברכבת היוצאת מחיפה ב-05:40), ואין צורך להשכים בחצי הלילה כדי להסתובב שעות בדיוטי פרי, בו בלאו הכי איננו קונים דבר.

בבידוק הבטחוני, הריק לחלוטין, מקבלת את פנינו בזעף רס"רית הבטחון, 

"מה השעה?!!!

"בערך שבע וחמישה" אני עונה לה. נגדי משמעת הפסיקו להרשים אותי עוד לפני שחרורי מן הצבא.

"ובאיזו שעה הטיסה שלכם?!!!"

"בשמונה ושלושים", אני עונה לה.

"וכמה זמן קודם הייתם צריכים להיות כאן?!!! לא בטוח שתספיקו לטיסה!" היא אומרת.

הפעם אני לא עונה, הרי חבל על כל דקה.

אחרי סדרת השאלות הרגילה אנו מעבירים את המזוודות שיקוף (אחרי הכל, אין לחץ והחבר'ה משתעממים) ואנו ניגשים לדלפק הקבלה המחכה לנו.

מקבלים מקומות במטוס, ואנו אחרי ביקורת הדרכונים ובידוק תיק היד, בדרך הארוכה לשרוול היציאה (והשעה שבע ורבע - עוד חצי שעה עד לעלייה למטוס, המתוכננת ל-07:45).

לשמחתי אנו קבוצה קטנה, כ-15 איש, ובמטוס עצמו, בואינג 737-700, מקומות פנויים רבים מאחור.

נוחתים בפראג, ומוסעים תחילה לראות את קרלובי ווארי. סיור קצר עם המדריך (המסביר לי גם את כעסה של הרס"רית בנתב"ג: לו הקדמנו, היתה גם היא מקדימה להשתחרר, ואנו עיכבנו אותה), ואנו משולחים לחפשי לתור ולתייר בעיירה שלווה זו. שותים קצת מים מינראליים בטמפרטורות שונות, איך אפשר לא, ומטיילים במקום יפה ובו בתים ישנים רבים המוחזקים היטב, והכל כמובן טובל בצמחיה עשירה, כמקובל בארופה. מרכז קניות קומוניסטי אמנם מקלקל את השורה, אבל מאחוריו מצויה כנסיה המחזירה את המקום לצורתו הקלאסית.

כתמיד, אנו מגיעים למקום הכינוס לפני המועד, ומתיישבים בטרקלינו של מלון פופ (PUP) המעוצב בטעמה המפואר של סוף המאה התשעשרה. 

אלא שאז מוציאה אחת המתארחות שם, סיגריה.

מה לעשות, קרלובי ווארי אינה בייז'ין.

מגיעים למלון בפראג (מלון "דואו", מרחק 7 תחנות ממרכז העיר), מניחים את חפצינו בחדר, ותוך זמן קצר מתגלה דליפת מים מאיזור הכיור בשירותים.

אני מתקשר לקבלה, (לא, לא 0, זה לקו חוץ. למספר 9037, כמובן) ומסביר באנגלית שיש דליפה בניקוז.

זה קצת גדול על פקיד הקבלה.

טוב, אני מסביר לו שנוזלים מים מן הכיור.

אה,

הוא כבר שולח איש אחזקה.

מגיע בחור חביב, הדובר צ'כית רהוטה, ואני מראה לו בתנועת יד היכן לדעתי הבעיה.

טוב, אני לא אינסטלטור. מסתבר שהדליפה אינה בניקוז מן הכיור, אלא מחור בכיור עצמו.

איך הצליח הדייר הקודם לעשות זאת? - אולי בהנפת פטיש. משהו אחר לא עולה על דעתי.

אין אלא להחליף חדר.

מן הקבלה מודיעים לי כי הם שולחים "PORTER" שיסייע בידינו.

מגיע פורטר חביב ומגיש לנו צמד מפתחות לחדר החלופי. נותן לנו להוציא את מזוודותינו למסדרון, מוודא שלא שכחנו דבר - והולך.

פורטר, במילון שלי, כולל גם מלאכת סבלות, אבל מה אני מבין בצ'כית.

ללילה יצאנו עוד למרכז פראג בתחתית היעילה שלהם.

ממסעי הקודם לשם, כתבתי כי הצ'כים הפרימיטיבים לא הבינו שרכבת תחתית מחייבת הוצאת מכרז (שישתנה כל העת), "סגירה פיננסית" ועוד כל מיני דברים שבלעדיהם רכבת לא תיחפר, וסתם הלכו וחפרו שלושה קווים פשוטים ויעילים.

(כן, הגויים האלה מבינים רק כח).

בדרכנו לפראג מקרלובי ווארי, אנו מבחינים בחפירות רחבות וארוכות באדמה הרכה, כאשר קירות בטון משוריין מגינים עליהן ממפולת.

מדובר בקו רביעי.

אין סיכוי שהצ'כים יבינו אי פעם. הרי אחת הסיבות ל"עיכובים" בחפירת התחתית של תל אביב הוא העדר סלעים, המחייב חפירה פתוחה וכיסוייה לאחר מכן.

חבל, הצ'כים דווקא עם חביב. רק שכל יהודי חסר להם.