השבוע ציינו הפליטים הפלשתינאים את יום הנכסה, התאריך בו החלה מלחמת ששת הימים, שבסופה מצאו עצמם חסרי בית וחסרי מדינה. נדמה כי בעקבות ההצלחה של פריצת הגבול בין ישראל לסוריה ביום הנכבה, נהיה עדים לאין-ספור הפגנות בגבול הצפון כאשר כל מאורע היסטורי זוכה ליום משלו. כל שנותר הוא להתכרבל עם אהובים מתחת לשמיכה ולצפות בפרק הבא של עודד בן עמי. בקרוב יהיה יום ירושלים שיציין את כיבוש החלק המזרחי של הבירה, יום הוויסקי יציין את הפעם הראשונה בה צה"ל שיווק משקאות משכרים בגדה המערבית כחלק מתכנית זדונית להחליש את האויב ויום הלאפה, היום בו רועה צאן ברא את הלאפה הראשונה. אני מקווה שהפלשתינאים יסלחו לי על כך שלא יכולתי להתעניין בהפגנות שלהם, שכן אתמול ציינתי יום משלי - יום הבאסה.
ה-6 ביוני 2011 יצוין מעתה והלאה כיום הבאסה בשל העובדה שאמש ביליתי ארבע שעות אל מול המחשב מבלי שהצלחתי לכתוב מילה אחת. לפני מספר שבועות החלטתי להתחיל לכתוב את רומן הביכורים שלי. גיל 27 הוא בדיוק הגיל בו פסבדו אינטלקטואלים מכריזים בקול תרועה כי "התחלתי לעבוד על רומן ראשון". משום שכידוע, אצלי הדייקנות היא ערך עליון, יצאתי בהודעה דומה לעיתונות, לפיה הספר יפורסם ע"י הוצאת קשקוש בלבוש וקיבלתי מקדמה של מספר שקלים לטובת הוצאות מחיה. עשרים שקלים אם נדייק.
נושא הספר טרם נבחר, אך אני שוקל לזנוח את רעיון הספר העלילתי לטובת אוטוביוגרפיה אישית וחושפנית בה אשתף את הקורא במסע פורנוגראפי אל נבכי אישיותי. "לאה רבין הייתה פרוצה נובורישית. מעולם לא חשתי נוח בחברת אחותי בשל מתח מיני. חברים תמיד יאכזבו אותך, דם היא הברית היחידה ששורדת את מבחן הזמן. מצדי שהאקדמיה תישק לי בתחת".
לפני תחילת כתיבת הספר יש לבחור כותרת ראויה. קשקשתי משהו בסגנון "אני והיטלר - סיפורו של ניצול", אך כותרת זו נפסלה במהרה שכן אינני ניצול שואה (למרות שאני ממש רוצה, כי זה נותן תוקף לדברים שלך ומותר לך להשתלח בכל) ומשום שהיא עלולה דווקא ליצור אנטגוניזם. "המירוץ לצמרת של אילן מנור" גם כן היה מועמד מבטיח, אלא שטרם הגעתי לצמרת - לא בכתיבתי, לא באישיותי ולא בפוליטיקה. "אוטואנציפציה" נמחק גם כן מהלוח. "Arik Sharon is a big fat stupid idiot"? לא יפה. לבסוף בחרתי ב "יכולתי להיות רופא אך היו יותר מדי דברים טובים בטלוויזיה".
משנבחר שם הספר ניתן היה לעבור לאתגר הבא - ניסוח המשפט הראשון. משפט אשר פותח יצירה ספרותית כלשהי הוא כמו הפיתיון שבסוף החכה של הדייג. מטרתו היחידה היא למשוך את תשומת ליבו של הקורא ולעורר את סקרנותו. כמו זקן שמפתה ילד קטן עם סוכריה על מקל. המשפט יבטיח דברים גדולים במספר מועט של מילים. מדובר במלאכה של ממש, הדורשת דיוק, יצירתיות והבנת היצריות של האדם. הסיבה לכך היא שאם הקורא יסוקרן ע"י המשפט הראשון, גובר הסיכוי כי יסיים את הפסקה הראשונה ולאחר מכן את העמוד הראשון ולבסוף את הפרק כולו, ויעלה את הספר על האוטוסטראדה אל עבר מדפי ה"bestseller" של הניו יורק טיימס או טיים אווט. אני קווה כי הרומן שלי לא יהיה מדורג בתחילת עיתון "הארץ" כטוב אבל נמוך או ימצא עצמו בשירותים של עקרות בית מסודרות ברעננה ליד הספרון "משפטי המחץ של טומי לפיד".
ישנם ספרים רבים, הממוקמים בהיכל התהילה, המדגימים את טענתי. "קראו לי ישמעאל" של מוויל בתחילת הספר מובי דיק, "היום מתה אמא" של אלבר קאמי, "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו" שפותח את אנה קרנינה וכמובן "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" (זהו הפסוק הראשון האולטימטיבי. אינך יכול להוריד את עינך מן הדף שכן אתה חייב לדעת- מה קרה ביום השני?! וביום השלישי?! וכן הלאה. בכלל התנ"ך זה ממש page-turner. או שלא).
אמש הגיע תורי לנסח יצירת המופת המילולית. ידעתי כי אני מעוניין במשפט קצר, חמש מילים שיהיו עולם ומלואו. אלא שמסך המחשב נותר לבן ורק הסמן המהבהב של "וורד" העיד כי יש רוח חיים כלשהי במסמך (שימו לב שכעת התחלתי לתאר את הקושי בישיבה אל מול הדף הריק כאילו אני כבור סופר של ממש. הדף הוא מכשול שחייב לעבור כל סופר מתחיל או wanna-be. השלב הבא הוא שתיית אלכוהול מופרזת, הזנחה עצמית ומרמור מהסוג שמגרה נשים מסוימות. כך יש למשוך את הזמן עד גיל 33, בו מכריזים כי הגיעה העת להתחיל פרויקט חדש - כתיבת מחזה).
תוך כדי בהייה תהיתי, או כפי שאומרת קארי בראדשו : I couldn't help but wonder, אם מדובר במלאכה שדורשת התמקצעות, אולי ניתן לשכור את שירותיו של איש מלאכה? "איש המשפטים הראשונים". דמיינתי אותו כאדם מבוגר, ששיערו הלבין ופניו מקומטות כמו הטיוטות הרבות של לקוחותיו. גיבן קטן בשם שלונסקי או קפלן או זקהיים, שיושב לו בדירה מעופשת ברמת גן, סביבו ערימות של ספרים זרוקים לכל עבר. חמשת אלפים ₪, זהו הסכום שזקהיים המבוגר גובה מלקחותיו. והרי זהו סכום הגיוני, שכן הרווחים הצפויים נאמדים במאות אלפי שקלים. הוא מסרב לדבר בטלפון או לקנות מחשב ולכן כל התקשורת עמו נעשית בהתכתבות. גיבורינו המדומיין הוא איש של הרגלים ולכן טורח להוריד את השפופרת בין שתיים לארבע למרות שמאז מלחמת יום הכיפורים איש לא צלצל.
קהיים החל את דרכו בשנות השישים, כשנתיים לאחר שעלה ארצה מבולגריה. הוא נשכר ע"י מוציא לאור, שישב ברחוב קרליבך בתל אביב, במשרד בלי חלונות. מאז ועד היום עשרות סופרים שכרו את שירותיו, למרות שקיומו נותר בגדר סוד. איש מבין אלה אשר נסתייעו בו לא היה מוכן להודות בכך. זקהיים הוא הזונה של עולם הספרות. זונה שאפילו גרוסמן מוכן ללכת אליה פעם בכמה זמן. גיבן, אלמן ויתום. אדם חסר שורשים עם כנפיים קצוצות כמו תוכי בפינות מחמד של קניון.
רפרוף בדפי זהב לא העלה דבר. איש המשפטים הראשונים, אם קיים, לא מפרסם עצמו דרך מודעות. אולי יום אחד אשמע עליו דרך שמועות שעוברות מפה לאוזן. "הטריק הגדול ביותר של איש המשפטים הראשונים הוא ששכנע את העולם כי איננו קיים" (או מיי גוד! איש המשpטים הראשונים זה קייזר סוזה!). אין זקהיים, אין משפט ראשון ואין רומן. זו המציאות וזו ההצדקה ליום הבאסה. נחמתי היחידה היא שיש לי עד גיל 33 לסבול, ואז אוכל להתחיל לעבוד על המחזה השאפתני.
היו שלום,
זקהיים.
ניתן למצוא אותי גם פה: http://ilanmanor.wordpress.com/ http://2nd-ops.com/manor
|