מעבדות לחירות

כשהייתי ילדה, כל העניין של חופש לעומת חוסר חופש היה נורא פשוט.

חוסר חופש היה כש"החליטו עלי" (כילדה טובה מבית פולני - זה מה שהיה רוב הזמן)

והחופש היה באותן הזדמנויות שבהן "חמקתי" מלוח הזמנים המתוכנן,

ויכולתי אני להחליט מה לעשות (והרבה פעמים מה לא לעשות).

המילה חופש הייתה מאד מוחשית והיה טעם וריח וצליל,

בעיקר כאלה של החופש הגדול:

אצלי זה היה ריח של ים וקרם הגנה (אז קראנו לו קרם שיזוף),

המגע של סדינים קרירים על גוף ספוג שמש ועייף במנוחת צהריים

בחושך חלקי מוגף-תריסים, טעם של קרטיב לימון ו"סנדביץ' בריכה".

אולי משום כך אני מעדיפה עד היום את המילה חופש, משמחת וקלילה,

על פני חירות - כבדה, שורטת וכולה תמרות אש ועשן.

התבגרתי וכל עניין החופש החל להסתבך.

יותר ויותר אני מגלה שמי שמגביל, קובע גבולות נוקשים,

לא מאפשר לי לחיות במלוא כוחי ועוצמתי, בחירות אמיתית-

זו אני.

כלומר, בודאי שלא אני באמת,

אלא כל השעבודים שאני שמה על עצמי:

הפחדים, הבושה, ה"דברים שאני כבר יודעת", החיפזון, משחקי הכבוד,

הסודות, הייאוש ואחותו הנואשות – ועוד כהנה וכהנה.

פעם המעבר מעבדות לחירות היה כל כך פשוט.

לשחרר זוג דגים משקית לתוך אקווריום – וכבר – חופש. (תודה לנועה על הדימוי).

אני מאחלת לכם ולי שעם בוא הקיץ נצעד עוד צעדים אל החופש שלנו.

נעשה משהו שתמיד פחדנו לעשות, ונתמלא כוחות,

נגלה סוד ישן ונחוש הקלה גדולה,

נראה את עצמנו באופן גלוי ונשמח בכישורינו,

נכתיב את הקצב הטוב, לא עבדים לשעון וללוחות זמנים,

נוותר על הקרדיט ונוכל לעשות יותר,

נלך בגדול ונשבור את קירות הייאוש,

נוותר על מה שצריך לוותר כדי להשאיר מאחור את הנואשות.

ושנחליק אל החופש שלנו כמו לתוך מים,

בלי דם ואש ותימרות עשן.

באהבה  -  אורנה