בני אדם והקליפות שלהם. אנחנו נולדים רכים, גמישים, ופגיעים. ואז מהלך החיים נותן בנו את סימניו. חוויות רעות שחישלו או יותר נכון צילקו או שניהם. זה טבעי, ברמת מודעות אנושית ומה לעשות, גם ברמה הפיזית לפעמים, החרא שצברת הופך אותך לאדם בעל קליפה. האהבה הנכזבת הראשונה, חתיכה מהקליפה, ההיא שבגדה בך,עוד חתיכה מהקליפה, הבריונים בבית ספר ובצבא כן כן , עוד חלק מהקליפה. והיא גדלה והיא אוטמת, אין יוצא ואין בא מקסימום טיפה אוורור בכתיבה. לכולם יש קליפה, עבה יותר ,עבה פחות, כזו שמרחיקה פחדים ומונעת משמחה או סיכון להיכנס.וחישוב הכדאיות של הקליפה נעשה באופן פרטי, בנבכי נפשו של אדם והוא לפעמים אפילו לא מודע לקיומה של אותה קליפה.... בפנטזיה שלי עולם בלי קליפות, אוטופיה אנטי-קליפתית. אנשים, שיודו וישתפו בפה מלא על עוצמת חוויית החיים שלהם, בלי מבוכה, בלי להשפיל מבט וגם בלי גרם יהירות או תחרות. ואותם אנשים גם יוכלו להכיל את עוצמת חוויית החיים של אנשים אחרים, בלי שיפוט, בלי לעג, בלי רוע. אין אוטופיות. כי יש רוע. אבל חלק מהקליפה אפשר לקלף כבר, כי רוע זה לא הכל בחיים..... אפשר להיות טיפה פחות חשדנים, אפשר להיות הרבה יותר נדיבים, ולאו דווקא חומרית, אלא בהקשבה הזדהות וחמלה. אפשר לראות אנשים אחרים נהנים ובאמת להינות מזה.... אפשר להגיד לכל אחד פעם בכמה זמן שהוא או היא חשובים לך בחייך. אפשר לבשל יחד. לצחוק כי זה מצחיק לאללה ולא משנה אם זה נתפס מטופש או לא. להתחפש בפורים. לתת למישהו את האפשרות לחוש בטקסטורת הנפש שלך באופן בלתי אמצעי. להגיד מה אוהבים ומה לא אוהבים. ולנסות כל דבר לפחות פעם אחת. חוץ מברוקולי כי ברוקולי זה רשע. כי בלי קליפה באמת באמת באמת מרגישים כמו פעם...לפני שהייתה קליפה. כשעוד היינו רכים וגמישים.
|