הכל התחיל כי רציתי לעשות משהו אחר. לכבוש. יש אנשין שחיים מזה. אצלי זה היה חד פעמי. אבל נחוש, נחוש לא פחות. האתגר שהצבתי לי היה לטפס על ההר הכי גבוה בעולם. לא היה לי ניסיון קודם בטיפוס הרים. משום מה דווקא זה היה לי מאד ברור שזה הולך להות הכיוון. יפה, לא? להתחיל מלמעלה, תרתי משמע. כי אני אומרת שאם כבר מזיעים בטיפוס, אז הכי גבוה. טוב, ניגשתי להכנות. קודם כל קניתי מעיל, כי קר בגובה, ואת זה אני יודעת אפילו בלי שהיה לי ניסיון. אח"כ התחלתי לראות סרטים. אתם יודעים, ללמוד מטעויות של אחרים. ראיתי את ההוא, נו, ג'ונתן גריי. הוא למשל לא התכונן כמו שצריך ונתקע לו באמצע הדרך עם דודא לבמבה. עכשיו, כשאתה מטפס על ההר הכי גבוה בעולם, מתחילות לעבור לך מחשבות בראש שאולי זה יהיה הטיפוס האחרון. והדבר האחרון שאתה רוצה לעשות בחיים שלך, זה לסיים אותם בלי במבה. אז אחרי שראיתי את הסרט הזה, הלכתי וקניתי לי במבה. שיהיה. לביטחון. צריך להתכונן, הכי חשוב להתכונן. ששום פסגה לא תתפוס אותך לא מוכן. כשסיימתי עם הקניות של הביגוד והאוכל והציוד, התחלתי להתאמן בהליכות. ההר הגבוה בעולם, לפי גוגל, הוא בגובה 5674 מטר. התחלתי לעלות הביתה ברגל. 32 מטר לשבוע זה נראה לי קצב התקדמות ראוי.