אני מודה שתמיד קיים בי חשש כשאני כותב על סרט ישראלי. עברית היא לא מהשפות הנפוצות בעולם, אין לה דוברים רבים. רוב הבמאים והשחקנים שאכתוב על סרטיהם, ממילא לא יכולים לקרוא בעצמם את דברי. דוברי עברית, לעומת זאת, מספיק שיחפשו את עצמם בגוגל (ובואו נודה, כולם עושים את זה) ויגיעו מתישהו לביקורת שלי. אז מה יעשו אם יראו שקטלתי את סרטם, או שקראתי להם חסרי כשרון? לשמחתי, הבמאי היחיד עד כה שהגיב לי על ביקורת שכתבתי הוא אלון גור אריה והוא היה מאוד מרוצה ממה שהיה לי לומר על "המוסד הסגור". עדיין, בעקבות התאקל הלא שגרתי בין יוסף סידר לאורי קליין, במהלכו סידר הבהיר כי אינו מחבב את מר מבקר ולוקח ללב את הדברים שנכתבים עליו ועל סרטיו, שאלתי את עצמי אם שווה בכלל לכתוב על "הערת שוליים". ברור שיש לי מה לומר עליו ואני בסך הכל בלוגר עצמאי ולא מבקר מטעם אחד העיתונים הגדולים בישראל. עדיין, קשה לדעת מי יודע להתמודד עם ביקורת וללמוד ממנה ומי יחשוב שכל הערה לא חיובית היא עילה למלחמה. אז מר סידר, אם אתה איכשהו מגיע לביקורת הזו כש"מישהו אחר" עושה חיפוש על השם שלך, בבקשה אל תתגנב אלי הביתה באישון לילה כדי להניח לידי במיטה ראש של סוס עם כיפה.

תודה.

פרופסור שקולניק הוא שמו של אחד מחוקרי התלמוד הגדולים בתולדות המדינה. סליחה, זהו שמם של שניים מחוקרי התלמוד הגדולים בתולדות המדינה. אליעזר שקולניק (שלמה בראבא) הוא אדם שקט ומרוחק שאוהב לשקוע במחקריו ומקפיד על סדר יום קבוע ומדוקדק. הוא משוכנע שכל מי שאינו מעריך מספיק את עבודתו, הוא שרלטן שאינו מבין עבודת מחקר אמיתית מה היא. הוא הולך בכל יום באותו מסלול לאוניברסיטה העברית בה הוא מלמד ומשוטט בארכיון ולמרות ששמו הוגש כמועמד לפרס ישראל כבר 16 שנים ברציפות, מעולם לא זכה. פסגת גאוותו של אליעזר שקולניק היא הערת שוליים בו הוא מוזכר בספרו של מורו ורבו. הערת שוליים קטנה שמבחינתו, מוכיחה את גדולתו לנצח.

פרופסור אוריאל שקולניק (ליאור אשכנזי), בנו של אליעזר, עוסק אמנם באותו תחום, אולם מציע גישה שונה למקצוע. הוא לא ישקיע עשורים שלמים בחיפוש אחר גוניות זעירות בטקסטים בכדי להוכיח טענה לא פופולרית. בעוד אוריאל הוא אכן חוקר תלמוד מוערך ואהוב הן על תלמידיו והן על עמיתיו, חשוב לו להקדיש זמן גם למשפחתו, לחבריו ולאירועים שונים אליהם הוא מוזמן. היחסים עם בנו מתוחים, כמו גם עם אביו, אולם אוריאל אינו האדם שיתלונן על כך שבורך במשפחה בריאה ובהכרה על עבודתו ותרומתו למקצוע אותו הוא אוהב כל כך. הוא לא שקט כמו אביו. למעשה, די קשה לסתום לו את הפה ויש המספרים מאחורי גבו כי כדאי מאוד שתהיה בצד הטוב שלו. אני לא יודע מה קורה למי שנמצא בצד הרע, אבל כנראה שיש סיבה שאומרים זאת. כשאליעזר כועס על מישהו, הוא מבקר אותו, מעליבו ומרכיב אוזניות האוטמות את רעש הסביבה בכדי שיוכל לשוב לעבודתו. כשאוריאל נתקל בבעיה עם אדם כזה או אחר, הוא לא ישן בלילה.

העסק מסתבך כאשר אליעזר שקולניק מוכרז כזוכה בפרס ישראל. בעבר, הייתה לו ביקורת רבה על הפרס ועל הזוכים בו, בעיקר מכיוון שאף אחד מהם לא היה אליעזר שקולניק. כעת, משנודע דבר זכייתו, הוא מתרגש בדרכו המנותקת ואף מחייך מדי פעם. גם אוריאל מאושר מהזכיה, עד שנודע לו על בעיה שעתידה למנוע מאביו לקבל את הפרס הנכסף. המתחים גואים, יחד איתם שקרים שאי אפשר שלא יתפוצצו בסופו של דבר ועולה התהיה האם לפרופסור יהודה גרוסמן, יריבו האקדמי של אליעזר, יש יד בקושי שנערם. אחרי שנים של מתיחות, אוריאל צריך להחליט כיצד לפעול ולהבטיח את כבודו של האיש שלמעשה, מעולם לא חלק לו כבוד בחזרה. אפילו לא מילת עידוד מנומסת של אב לבנו כאשר התקבל לסגל האוניברסיטה. מבחינת אליעזר, העולם מתחיל ונגמר ברוטינה ובהקפדה על הפרטים הקטנים ביותר. כל חריגה, אפילו אם נעשתה בכדי למנוע טרחה, היא הפרעה להתנהלותו התקינה של העולם ואוריאל הוא חתיכת חריגה.

"הערת שוליים" הוא סרט מאוד אסתטי. הצילום של ירון שרף מרהיב וניכר שנעשה שימוש בציוד מתקדם, לא רק ביחס לסרטים ישראלים, אלא לקולנוע בכלל. גם בהפקות הוליוודיות, נדיר לראות תמונה כה חלקה והקפדה שכזו על אורות וצללים. עינת גלזר-זרחין, העורכת מספר אחת בישראל, עושה עבודה נפלאה במעבר בין סצנות ובשילוב סיפור הרקע, המוצג כרשימת עובדות כתובות, עם הצילומים המעניקים להן חיים. גם עריכת הסאונד משחקת תפקיד חשוב. כאשר אליעזר שקולניק מניח את האוזניות על ראשו, כל רעשי הסביבה מצטמצמים למינימום. שום דבר לא חודר את מחסום השקט ואנחנו שותפים לתחושה זו. מנגד, שומעים היטב כל הפיכה של דף, כל שרבוט של עט, כל חבטה בכדור סקווש במשחק של אוריאל עם עמיתו, שמתנפצת כמו פגז שכמעט ומחק את הנוכחים מעל פני האדמה. רק המנגינה שברקע מפריעה. בסרט שכל כך מתעסק במעברים בין שקט מוחלט לרעש סביבתי, מעברים המשתקפים גם בדמויותיהם של שני החוקרים בני אותו דם, המוזיקה משתלטת ומתגברת בלי סיבה ובלי שום קשר לעלילה. היא מה שמצפים לשמוע בסרט, עם דרמתיות במקומות הרצויים וטון קליל יותר כשהדמויות לא עסוקות במאבקים וחיבוטים. עדיין, היא פשוט לא נחוצה בסרט ששם דגש שכזה על קולות הסביבה.

שלמה בראבא הוא שחקן גדול באופן כללי וכאן, הוא אף יותר מזה. להוציא קטע אחד בו הוא צועק וקולו נעשה צפצפני באופן מוזר, מדובר בבחירה מושלמת לדמות. אליעזר הוא אדם שקט, מהורהר, כזה שישים לב בשניה שמישהו מחליף קצב נשימה. בראבא מתחבר במלואו לדמות ולא מפסיק לשניה. הוא אליעזר שקולניק ואף אדם אחר לא היה מסוגל להיות הזקן הגאוותן הזה יותר טוב ממנו. בנימה אישית, הוא גם הזכיר לי את סבא שלי, שאמנם היה צנוע בהרבה באופיו מאליעזר שקולניק, אבל הייתה לו אותה התנהלות שקטה והקפדה על אורח חיים קבוע, אותם גיבה במבט חוקר שמעולם לא מתח יותר מכמה שרירים בכדי לשנות הבעה. זה מאוד תרם לאמינות של הדמות בעיני, מכיוון שהיה לי אדם אמיתי לזהות בה. חוץ מזה, גם היה לסבא שלי אותו שיער.

ליאור אשכנזי מוצלח בתפקיד אוריאל, למרות שאצלו, אין לי מקביל בחיים האמיתיים לקשר להופעה. הוא עושה מעבר אמין בין נימוס חייכני להתקפי זעם, אבל נראה לפעמים עצור מדי. קשה להחליט אם הוא עצור כחלק מהדמות, או שהוא עסוק מדי בלהיות שחקן, במקום להרפות ולאפשר לדמות להוביל אותו. עליזה רוזן מצטיינת מבין שחקני המשנה. היא מגלמת את יהודית, אשתו של אליעזר ואמו של אוריאל. היא שקטה ופסיבית לכל אורך הסרט ובקושי מדברת. זו שפת הגוף שלה והפנים המיוסרות שמספרות את הסיפור שלא נאמר במילים. המבט העצוב כשאליעזר מדבר על חוקרים אחרים, בהם בנו, הוא שובר לב. רוזן היא הדמות המוכרת הזו שלו רק הייתה פותחת את הפה לעתים יותר קרובות, מצבה ומצב הסובבים אותה היה טוב בהרבה. היא מפחדת ומיואשת מהמצב בו נמצאת משפחתה המוכה אובססיות ומשחקי כבוד. לא ברור האם אליעזר עוד אוהב אותה, אבל ברור שהיא רוצה שיהיה שונה, למרות שלא הייתה מחליפה אותו באף אחד.

יוסף סידר (הנה הגענו אליו) עשה עבודת בימוי מרשימה. הוא קבל כמה החלטות מאוד אמיצות, כמו צילום סצנה שלמה בשוט יחיד על פניו של בראבא, בעוד אשכנזי הוא זה שמדבר. סידר לקח פגישה בחדר ישיבות צפוף והפך אותה גם משעשעת לפרקים וגם מאוד טעונה רגשית. הוא הנחה את השחקנים לעשות בדיוק מה שצריך ולמעשה, מצליח להעניק לתחום לא נוצץ כמו חקר התלמוד, מראה מרגש וסקסי. הוא עושה כל כך הרבה דברים נכונים ועדיין, אני מאשים אותו בכך שהסרט מפוספס. זה לא בהכרח התסריט שמדוקלם באותו טון נקי בידי כל הדמויות, בין אם מדובר בפרופסור ותיק, או במאבטח צעיר, כאילו הייתה זו הצגה בהבימה. זה גם לא השילוב של מונחים אקדמיים שנשמע מאולץ בשיחה. עד כמה שזה מעניין ללמוד על הצדדים הפמיניסטיים לעומת האקסטריטוריאליזם של התלמוד, קצת פרטים מעבר לאוסף של מילים מהמילון הלועזי, היו עוזרים להבין יותר את התשוקה של האנשים למושא מחקרם. זה לא הדברים האלה, למרות שהם אכן פוגעים בשלמותו של הסרט.

"הערת שוליים" הוא סרט מפוספס מכיוון שהוא מנסה להיות כזה. הוא לא גורם תחושה של הנאה, עצב, או כל רגש אחר. יש בו קצוות רבים שאינם נסגרים, למרות שכאשר הם מופיעים לראשונה, נדמה שתהיה להם השפעה גדולה (או כלשהי) על המשך העלילה. הדמויות אמינות ועמוקות, אבל שומרות דברים בבטן עד שמגיע הזמן לסצנה דרמתית. התזמון מדויק מדי, כאילו סידר עמד עם סטופר וסמן לשחקנים מתי בדיוק לשנות פזה. העלילה המרכזית, שמתחילה רק לאחר אקספוזיציה ממושכת (עליה באמת שאין תלונות), היא די דלילה בסך הכל. אין הרבה התרחשויות והסיפור מסתיים עשוי למחצה, לפני שהספקנו ללמוד איך הוא נגמר. חלקים שלמים נותרים מחוץ למסך, כדי שנשלים אותם בראש. זה לא תמיד דבר רע, אולם הסרט אינו מספק בעצמו איזה עוגן שישאיר את המחשבות סביבו. הוא מסתיים ואחרי בלבול מסויים בקהל, הופך לאוסף של סצנות עשויות טוב שלא באמת מובילות לשום דבר. אני מעריך את סידר על התעוזה ועל כך שרואים שהוא לא נתקע במקום ורוצה ללמוד ולאתגר את עצמו תוך כדי עשיה. בכל זאת, "הערת שוליים" הותיר אותי בתחושה שמרוב אתגרים, חסרה המטרה שמצדיקה אותם. הוא מתקדם לאט ובבטחון לעבר נקודה, אליה אין לו כוונה אמיתית להגיע. חשתי כאילו הבמאי נטש את הסרט באמצע, רק כדי להרגיש גאון, מה שהוא לא. יוסף סידר לא טיפש ובהחלט לא חובבן, אבל מסתבר שאי אפשר לסמוך עליו שילווה אותנו עד הסוף. כשהוא מחליט שמגיע הזמן לעצור, אנחנו אלה שנשארים עם הטיזינג הלא מספק.