והפעם חג השבועות היה במסגרת ההתיישבות העובדת.

כן, יש דבר כזה, עדיין, היום, בעידן הסינים/רומנים/תאילנדים/מהגרי עבודה לסוגיהם.

עדיין יש מושבים בעמק שמחזיקים רפתות, שמעבדים שדות, שמעלים ילדים על טרקטורים, שמקשטים בפרחים וצמחים שאת שמותיהם מכירים, שמעטרים ראשים בזר, שלובשים חולצה לבנה ועולים על טנא על במה לשיר ולרקוד את האביב והפריחה והתחלות חדשות.

וחג שבועות עשינו לנו.

עזבנו לרגע את העיר, את המולת הויכוח הפוליטי, את חשרת ספטמבר הממשמשת ובאה, את הויכוח על חג השבועות - האם חג הוא או משהו אחר, עטינו בגדי לבן, לקחנו פרחים ושמנו פעמינו צפונה.

אל מעוז ההתיישבות העובדת של אז.

אל המקום בו עדיין אין היכלי פאר, אין עדיין הפרטה, אין עדיין הרחבה, אל המקום בו הגינות גדולות והצמחיה פרא, אל המקום בו עדיין אפשר לשיר שירי ארץ ישראל הישנה ולהרגיש שזה מה שעושה לנו טוב ונכון ובעיקר - כל כך אמיתי.

ביכורים גם העלינו.

תצוגת היבול הכי פורה והכי שווה, הילדים שנולדו לאורך השנה, תקוות העתיד, שמחת ההווה, פאר היצירה.

וחג שבועות עשינו לנו.

כדי לחזור אל היומיום התזזיתי והסוחף והמעייף, ולדעת שבסוף כל אלה, מחכה הפינה החמה והמרגיעה, כי כשעשינו לנו חג שבועות חיבקנו את הזכרון, התרפקנו על ההתחלה והתחזקנו בשורשים.