ברוח חג השבועות
הנה חלק מהחדשות שהיו לנו בשבוע האחרון: נער דקר את חברו למוות לאחר ששתו אלכוהול. ילדה בת 13 מתביישת לבוא לבי"ס לאחר שהחבר שלה בן ה-14 הפיץ תמונות עירום שלה (אם את מטומטמת מספיק להצטלם בערום בגיל כזה, ממש מעניין לי את התחת מה עשו עם התמונות). נשבר "שיא האלכוהול" בדמו של נהג שדרס אדם ופצע אותו קשה (גם ככה לא היה לו רישיון, מה כבר יעשה ביהמ"ש, ישלול לו??). בר רפאלי נבחרה ע"י ג'רוזלם פוסט לאחת מ-50 היהודים המשפיעים בעולם (באמת? אישה שמתפרנסת מחשיפת גופה בבגדי ים היא יהודיה משפיעה?? ומה עם "מיכל המהממת" או "ענת המענגת"?)
מה קרה לנו? לאן אנחנו הולכים? החברה הישראלית הולכת ומתדרדרת, כל שבוע שיא חדש. אונס, רצח, התעללות. אין מגבלות גיל, אין בושה ואין מחסום. נסעתי באוטובוס השבוע עם מלא חיילים וסטודנטים וכשעלה זקן (לפחות 85) הוא הגיע עד לאחורי האוטובוס ומייד קמתי לכבודו- ומה עם הצעירים?? אל תשאלו אותי מי אשם, זה תהליך של שנים. רצינו להיות "כמו באמריקה" וקיבלנו- אם פעם היינו מסתכלים על חו"ל ואומרים "לפחות כאן יש ביטחון אישי, אפשר לתת לילדים להסתובב בחוץ לבד"- היום המצב על הפנים. כמה הורים אתם מכירים שיתנו לילדיהם להסתובב לבד ברחובות ערינו, בטח בשעות החשיכה. אז לאן אנחנו הולכים באמת? האם החברה שלנו יותר טובה מאז שהתקדמנו לכיוון מערב? יכול להיות שאני מגזים אבל יש לי תחושה שלפני 20 שנה המצב היה טוב יותר. האידיאל היום זה אינדיבידואליזם, אני, עכשיו, סיפוקים מיידיים ללא מחשבה על העתיד (וככה כמובן גם בפוליטיקה- שלום עכשיו בלי שחושבים על זה לעומק). כל מה שחשוב זה איך אני משיג את זה ומהר!
וכאן אני אעלה רעיון, הוא לא מקורי ובטח שמעתם אותו כבר אבל הוא מתאים לתקופה. אני יודע שיהיו אלו שישר יתנגדו ויחליטו לעצום עיניים, אבל זו דעה. גם ככה כבר נאמר "ליברלים מסכימים עם כל הדעות- חוץ מאלו שנוגדות את שלהם".
חג השבועות מייצג את הקמתו הרוחנית של עמנו, יציאת מצרים היתה תקומתו הפיזית של על ישראל אבל היינו חופשיים אמנם אך ללא ערכים המיוחדים לנו ומבדילים אותנו משאר העמים. ואז הגיע המעמד של מתן תורה ונתן לנו, היהודים, את ספר הספרים, את המקור לכל המוסר האנושי. ומה היום? היום יש כאלו מתוכנו שמנסים בעיקשות למחוק את הזהות המיוחדת שלנו ולטשטש את ההבדל בינינו לשאר המדינות. מתייחסים ליהדות כאילו היא סכנה למין האנושי, כאילו היא תמנע מאיתנו את ה"חופש" וה"אושר" שבחברה חילונית. מנסים להדגיש את יתרונות הרפורמים על האורתודוכסיה המיושנת. אנשים שמכבדים כל רעיון רוחני, כל אמונה במשהו- בודהה, סיינטולוגיה, סתם מטיף הזוי- אנשים אלו לא מסוגלים לתת את הכבוד הראוי לדת המונותיאיסטית המקורית. אנשים שמתחברים לכל אקט רוחני, הדלקת נרות וקטורת, שירה, מעגל רוחני, עלייה לרגל, התייחדות, אנשים אלו ילעגו לאותם דברים בדיוק אם הם ייעשו ע"י חובש כיפה. וכך, במשך שנים, ניסו להרחיק את הדת מההוויה הציבורית. כן, שמעתם אותי נכון- הרחיקו את הדת מאיתנו. תנו לי לשאול אתכם, כמה דמויות דתיות אתם זוכרים מתוכניות טלויזיה? אני מדברת על לפני עשור, לא היום שיש סרוגים ואורים ותומים וכו'. כמה פרסומות מיינסטרים אתם זוכרים עם כיפה על הראש? אלא אם כן אתם קוראים מקור ראשון או לחילופין יתד נאמן אין סיכוי שראיתם פרסומת לבנק, סלולרי או ביטוח עם דוס, לא משנה כמה השוק הזה רלוונטי לחברות הללו. ככה יוצא שמישהי בתוכנית ריאליטי לא מוצאת פסול בלהיכנס לשירותים עם תנ"ך כספר קריאה, או שבריאליטי אחר מישהי מתווכחת עם אבשלום קור על מי בלע את יונה (הוא אומר הלוויתן והיא מתעקשת על עגל הזהב) או פרופסור אלון הראל מהפקולטה למשפטים באונ' העברית שמרשה לעצמו להגיד בשידור חי "התנ"ך בתחת שלי" (כאילו שהייתי מצפה ליותר מאיש אקדמיה בישראל...).
אבל, כמו שאומרים אצלנו במגזר, ברוך השם. בשנים האחרונות אנו עדים להתעוררות גדולה של הדת. אני לא מתכוון לחזרה בתשובה או שכולנו נהיה דוסים. ממש לא, מי שמכיר אותי יודע שאני ממש לא בעד כפייה דתית. Hell, אני בכלל בעד תחבורה ציבורית בשבת... אבל אני לא מוכן לשתוק כאשר כל דבר שקשור לדת מיוצג באור שלילי. וכתשובה ניצחת ל"מכחישי תורתך" אנחנו רואים מס' עצום של אנשים שכמהים לרוחניות אמיתית ומחפשים משמעות ולאט לאט הם חוזרים למקורות. אתם קולטים מה המונח לזה- חזרה למקורות (בערך כמו שהשמאל אומר "להחזיר שטחים" כאילו שהם היו שלהם פעם...). למה? למה אנשים מתעניינים? למה שחקנים ומפורסמים הולכים ומתקרבים לדת או לפחות חזרה לאמונה? התשובה הפשוטה כל כך, וגם הנפוצה, היא שאחינו ואחיותינו מצאו את עצמם בריק, בוואקום. הם הרגישו כל כך חלולים מבפנים, שכל הכסף, העושר, הבילויים וההנאות לא יכלו לספק את "מירוץ החימוש" של העולם המודרני. אתם זוכרים את הסרט הראשון בסדרת שודדי הקאריביים? קפטן המקוללים מסביר שלא משנה כמה בשר יאכלו, כמה שיכר ישתו וכמה נשים יכבשו- תאוותם לא תתמלא. זו הקללה שלהם. וזו הקללה של כולנו, אלא אם כן יש עוד משהו, משהו נסתר, נשגב, מאחורי חיינו.
חג השבועות הוא דוגמא מצויינת לכך. פעם, לפני עשרות שנים, כמעט כל קיבוץ היה משלב בחגיגות הביכורים שלו גם את סיפור מתן תורה. פעם כל ילד וילדה הכירו את הסיפור. מאז ועד לאחרונה זה נשכח ונדחק הצידה, ביחד עם עוד המון אמיתות חשובות בשיח הציבורי בישראל. והיום, היום אנחנו עדים להתעוררות רוחנית גדולה מאוד בעם ישראל שבאה לידי ביטוי בצורה מובהקת בתיקון ליל שבועות. אם פעם היית צריך לחפש בנרות "תיקון ליל שבועות" אז היום יש כבר תיקונים גדולים לציבור מעורב- דתי וחילוני יחד. היום חילונים רבים מבינים שדת זה לא רק כפייה כמו שמטפטפים לנו כל הזמן, אלא גם צדדים אחרים. אז בת"א יש המון מפגשי דתיים-חילונים ובשבועות התיקונים המעורבים פשוט מלאים עד אפס מקום ולאור הביקוש הרב זה החל להתפשט בכל הארץ (ירושלים, נתניה ועוד). כמובן שאני יכול גם לספר על עשרות אלפי החוזרים בתשובה, המתחזקים, המסורתיים והסתם מאמינים, אבל כמו שאמרתי- מטרתי אינה בשום מקרה החזרה בתשובה, רק קצת מסורת. יכולים ללחוץ עלינו, יכולים לנסות לשקר לנו ולרמות אותנו ויכולים גם לנסות לחסל את כולנו. בסופו של יום עמנו תמיד החזיק מעמד אך ורק בגלל הדת ומסורת היהודית, היא הדבק שמאחד את האומה הזו. ככל שניטיב לזכור את זה נוכל לחזור לערכים הישנים שמבוססים על היהדות- עזרה לזולת, חסד, ענווה וצניעות. לא צניעות בבגדים, אלא באי-רדיפה אחר כבוד, שררה ופרסום. גם גדולי החילונים בהיסטוריה הציונית ובתקופת קום המדינה ידעו שללא כל זה אין לנו תקומה. הנוער שלנו יכול לעשות המון מעשים טובים, הוא רק צריך הכוונה. יותר פעילויות למען הזולת = פחות שתיית אלכוהול, יותר הסברים על הארץ בשעת טיולים ונסיעות = פחות אלימות מילולית ופיזית, קצת פחות זנותיות וזבל טלויזיוני גם כן לא יזיקו. לא סתם בדר"כ מטפלים בנוער בעייתי ע"י פעילויות שונות, אם ילד עסוק אז אין לו זמן לשטויות!
אל תחשבו שאני כזה דכאוני, יש לי דווקא המון אופטימיות- בעמותה שבה אני מתנדב (לקט ישראל, למעוניינים) קשה למצוא איסוף פנוי. יצרתי קשר עם עמותת "לתת" בקשר לניצולי שואה ונאמר לי כי אין ניצולים ללא מתנדב צמוד כרגע, ושאם יצטרכו אותי יודיעו לי. עמותות החסד והעזרה בארץ פורחות ומפעלי סיוע רבים (חלקם מוכרים יותר וחלקם פחות) מציפים אותנו. רק תחשבו על זה, אפילו אתר "אגורה" מייצג את רוח הנתינה. אפשר לפגוש יהודים טובים בכל פינה, כמובן שבעת צרה זה עולה על פני השטח בצורה ברורה יותר- בזמן עופרת יצוקה, השרפה בכרמל, לאחר המשט. כולנו עם אחד וגם אם לא רואים זאת כל יום אז אנחנו גם לב אחד. רק צריך לזכור תמיד "מאין באת ולאן אתה הולך" וגם "אם לא נהיה תלויים זה בזה נהיה תלויים זה לצד זה".
אני ממליץ למעוניינים לקרוא את הספר בלבב פנימה של הרב זאב קרוב. לפני שתיבהלו כנשוכי נחש, מדובר באביו של אהרון קרוב, קצין הצנחנים הצעיר שיצא לעופרת יצוקה יום לאחר חתונתו ונפצע אנוש במהלך הלחימה. הספר מספר על החיים לאור הפציעה והשיקום והשאלות האמוניות, החברתיות והאישיות העולות ממצב כזה. זה ספר שכתוב קליל אך עמוק בתוכן. האופטימיות והצורה החיובית בה מתוארת החברה שלנו בספר היא חובה לכל המצקצקים בלשונם על מצבנו העגום. כי אם לא נאמין שניתן לשנות לטובה- אז למה בכלל לחיות פה.
נתראה בשבועות הבא, תלבשו לבן
|
