כאשר הייתי בן 18, בשירותי הצבאי התגלע ויכוח ביני לבין אחד מהחיילים ששירתו יחד איתי באותו הבסיס, הויכוח עבר לפסים אישיים, וללא אזהרה קבלתי אגרוף לפנים. התסכול והזעם הכו בי, חשתי את אגרופי נקמצים וכפסע היה ביני לבין תגרה.

לא חבטתי בחזרה. בחנתי את הסיטואיציה, לא היה בי כעס, התבוננתי בבחור הזועם שהיה קטן ממני, ובחרתי לסגת, לא להכות. והלכתי משם, לא מושפל, מהורהר, אבל בטוח שאפשר להמנע מאלימות.

והיו מקרים נוספים בחיי, כאשר ג. נכנסה במכוניתה המפוארת בשלי, וכיסחה את הפגוש ותא המטען, החלפנו מסמכים ולא מהלומות, אבל האסימון נפל לי כאשר לפני כשנה וחצי פרצו לביתי וגנבו מצלמה, מחשב נייד וכסף מזומן.

גם אז לא כעסתי, או זעמתי, ובצעתי את כל הפעולות כגון: דיווח למשטרה, לחברת הביטוח וכו'.

אחרי ביקור המשטרה, שלא עשו כלום דרך אגב, אפילו טביעת אצבעות לא לקחו מהחלון הפרוץ, נדרשתי לגשת למשטרת מרחב ירקון ולתת הצהרה.

שם קבלתי טופס למלא, ובו פרטי האירוע, מה נגנב, ובסיומו של המסמך  היה מקום לתאריך וחתימה, אך מתחת למקום של החתימה היה כתוב הקורבן!

וזה הרגיז אותי יותר מהפריצה, זה נכון שאני יכול להיות חסר אונים כלפי פעולה המכוונת כלפי או כלפי רכושי. (לא יכולתי למנוע את התאונה עם ג' או  הפריצה, הם קרו) אבל אני יכול לבחור איך להגיב, וכשיש לי את הברירה, אני לא קורבן.

אלימות היא בחירה "להיות קורבן", בחירה מודעת בדיוק כמו שהימנעות מאלימות היא בחירה.  אך כאשר בוחרים באלימות, שוב, אחרי הפעם הראשונה, קל לבחור בה שוב ושוב, והיא יכולה להפוך לטבע, בדיוק כמו בחירה באי-אלימות, רק שההבדל ביניהם קשור להגדרה עצמית - להיות קורבן אוטומט, לבין מי שהשתחרר מקורבנותו, מודע, שבחירותיו אינן אוטומטיות ותלויות  בזולת ובמעשיו.