כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';
    0

    רגש ושכל, אנתולוגיה של פרוזה ישראלית חדשה.

    19 תגובות   יום חמישי, 9/6/11, 19:50

    ''

    רגש ושכל, אנתולוגיה של פרוזה ישראלית חדשה.

    לאחרונה יצא לאור הספר: רגש ושכל, אנתולוגיה של פרוזה ישראלית חדשה

    הספר הוא אסופה של סיפורים קצרים טובים שנבחרו בתחרות השנתית של הוצאת כתב.

    ואתחיל מהסוף והסיכום, הספר מומלץ.

    הביקורת על הספר היא מנקודת מבט אישית לחלוטין.

    ברצוני להתיחס לכמה סיפורים שהופיעו בספר. בתחילה אתיחס לשלושת המקומות הראשונים.

     

    במקום הראשון: קאמה מנאס מאת: אורן טרופ.

    סיפור על אחים תאומים שאחד מהם רכב על אופנוע, היה מעורב בתאונת דרכים ונפצע .

    שכב בבית החולים, פרפר בין החיים למוות, ובהמשך נפטר.

    רגשי האשם של האח  שנותר  והתמודדותו עם הרגשות או חוסר היכולת להרגיש, הוא המוטיב שנשזר לאורך כל הסיפור.

    הבעת הרגשות גודשת את הסיפור. התחושה של קריאה בסיפור היא שהוא ארוך מידי.  תוך כדי קריאה הרגשתי שאם היה עוד דף אחד נוסף של תאורי רגשות אני נוטשת את הסיפור לקראת סופו.

    הסיפור הוא סיפור מעיק וטוב שנגמר  כעבור 17 דפים.

     

    במקום השני: אהבה בינתיים מאת: חיליק ג'נטיל

    סיפור על זוג הורים המבלים את השעות הקשות בבית החולים כאשר ילדתם האחת בת ה-5 מתה.

    כל אחד מתמודד בדרכו שלו עם הידיעה שהילדה מתה.

     את הסיפור מספר האב שנראה שעדין מסוגל לתפקד גם בשעת משבר כל כך קשה. לעומתו האם נכנסת למצב של אפתיה מוחלטת וממשיכה לעשן כאילו זאת היתה תנועה שהיא עושה מתוך אינרציה. סיפור נעים לקריאה על אף הנושא הקשה.

     

    המקום השלישי: המים מאת: מורן קבסו.

    לדעת הקוראים שההערות שלהם מופיעות בסוף הספר "סיפור נפלא היורד למצולות הנפש, תרתי משמע...

    כנראה הסיפור הזה טוב.

    עובדה שהוא הגיע למקום השלישי.

    אני לא הצלחתי לקרוא את הסיפור הזה עד סופו. מותר להגיד שהגעתי רק עד העמוד השלישי.

    אחרי שלושת העמודים הראשונים החלטתי שהסיפור הזה  לא בשבילי ועברתי לקרוא סיפור אחר.

    כמה ימים לאחר מכן ניסיתי להבין מה גרם לי לדחיה לזאת,  עד שהפסקתי לקרוא.

    בדיקה ונסיון נוסף הביאו אותי להבנה.

    מבנה המשפטים. לא שחלילה אין המשפטים נכונים אלא שכל משפט הוא בן ארבע מילים ונקודה.

    ושוב שלוש מלים פסיק מילה נוספת ונקודה.

    לעצמי חשבתי, שכבר נתקלתי בעבר במין צורת כתיבה כזאת, (וזנחתי את הספר כעבור כמה דפים) זאת כנראה הצורה המודרנית של הסופרים שרוצים להביע איזה שהיא משמעות בארבע מלים במשפט והקורא צריך להשלים במוחו את המשך משמעות המשפט.

    תהליך קריאת סיפור כזה דומה בעיניי לקריאת אחד ממאות מאמרים מדעיים שקראתי ואקרא עוד בעתיד, שעל פיו אני צריכה לחשוב, לנתח ולהסיק מסקנות. למה לי?

    האם לא לשם ההנאה אני קוראת  את הסיפור? למה הסופרת היתה צריכה להעמיד אותי  באתגר?

    היא הפסידה אותי כקוראת.

     

    סיפורים נוספים בספר

    הסיפור הראשון בספר : התחלות מתוזמנות מאת: איציק אביב

    סיפור המתרחש בתוך המערכת של העולם התחתון בין הבוס הכל יכול לסגנו.

    הסגן, בתוך נפשו, שואף להיות הבוס, אבל בעצם נראה שהוא רק דג רקק. גורלו הסופי הוא המפתיע.

    הסיפור הוא סיפור טוב, קולח, שנעים לקרוא אותו. סיפור מתח שאיננו מצריך התמודדות מיותרת.

    הסופר מביא את הסיפור שהכתיבה שלו היא ממוקדת  ואיננה מתפזרת על יותר מדי אירועים משניים, אלא ישר מספר את הסיפור.

    קריאה בספר נוסף של הסופר איציק אביב, "אור נורה בפסטיבל המחולות בכרמיאל"  גם היא נותנת את אותה התחושה של כתיבה קולחת. אומנם סיפור מתח, אבל הסיפור מסופר בצורה מדויקת, שמובילה את הקורא  לקראת הסוף המפתיע כמו בסיפור "התחלות מתוזמנות". לא היתה שניה אחת שרציתי להפסיק לקרוא את שני הסיפורים האלה.

     

    הסיפור השביעי בספר הוא סיפורו של יוסף דנון, "אני יודעת לספור עד מאה"

    סיפור המספר על הבעל הנעדר, האח הפושע ברשיון, הגיסה המהמרת והאחיינית הקטנה.

    מערכת יחסים טעונה בין אישה לאח של בעלה על רקע חובות כבדים שנצברים בהימורים.

    גורלה של ילדה קטנה הנטחנת בתוך עולם המבוגרים האכזרי מבלי יכולת להבין את הסובב אותה וביאושה קפצה אל מותה.

    יסורי המצפון של האח על גורלה של הילדה, גורמים להתהוות של קשר מיוחד בין האימא לאח בעקבות מות הילדה.

    הסיפור הוא סיפור קשה על מערכת יחסים קשה אם כי לא יוצאת דופן.

    מסופר היטב, כתוב טוב. נהניתי לקרוא את הסיפור.

     

    הסיפור השמיני בספר: הגוזל צוויצי מאת : יוסף הדס

    סיפור על בניית קן של ציפורים על עדן  החלון. סיפור ארוך ללא סיבה, לא מעניין ומיותר.

     

    הסיפור התשיעי הוא סיפורה של יפה וגנר, "עזיזה"

    סיפור על שלוש אחיות יהודיות מבגדד הגרות ביפו בשכנות למשפחה ערבית, וגורלן.

    ההתיחסות של הסופרת אל האחות הבכירה עזיזה  היא כאל מכרה ותיקה אם כי לא אהובה במיוחד.

    הקשר בן המספרת  שהיא הילדה הקטנה של השכנים הערבים (היא "הגוי של שבת") אל עזיזה הוא קשר של תמיהה, פחד ורתיעה.

    אם זאת כאדם בוגר היא מעדיפה להאמין שעזיזה בדרכה אהבה אותה.

    הסיפור כתוב טוב והיה נעים לקרוא אותו.

     

    סיפור נוסף שנהניתי לקרוא הוא הסיפור: "הנערה שאהבה נעלי אולדסטאר אדומות" מאת: שי כץ-זמיר

    סיפור על לוסי בחורה יפה שעסוקה בעיקר בניסיון להרוס את כל מי שהיא מצליחה לסובב סביב אצבעה. הקורבן בסיפור הוא דוקטורנט למתמטיקה חסר ביטחון עצמי. ברגע שמיצתה את העניין שלה בו זרקה אותו לטובת קורבן נוסף.

    סיפור שעורר בי קצת אנטגוניזם לגבי ההתנהגות של לוסי. ועם זאת הסיפור כתוב טוב ומעניין,  לא הפסקתי עד שהגעתי אל הסוף.

     

    סיפורה של גלית מיטלמן, "אין לי ברירה"

    השאיר בי טעם של התקוממות. לכל אימא או אישה נשואה צעירה בתקופת הפוריות ישנן מחשבות כמוסות בלילה.

    מה יקרה אם חלילה וחס יולד לי ילד פגום. מה אעשה? האם אגדל אותו למרות הפגם או אולי עדיף שלא ללדת אותו כלל.

    סיפורה של אימא שבחרה להמשיך לגדל את ילדתה  שלישית, ילדה שנולדה פגומה עם פיגור קשה, תוך ויתור על עצמה, על הילדים הגדולים ועל הבעל מתוך תחושת אשמה נוראית.

    במלחמתה לגדל את הילדה הוא מאבדת הכל, בית, ילדים ומשפחה.

    זאת הייתה בחירתה. סיפור חזק שבכל רגע שקראתי הצד האחד שבי הזדהה לחלוטין עם המלחמה וההתמדה שלה להחזיק ולהמשיך לטפל בילדה ומצד שני הזעקה מתוך הסיפור, ראי !!! את מאבדת את כל עולמך . סיפור חזק.

    אם היו שואלים את דעתי, לסיפור הזה הייתי מעניקה את המקום הראשון.

     

    הסיפור האחד לפני אחרון, "בלונדה בלי עיניים" של איריס סמואלס

    סובל לדעתי מאותה התופעה של הסיפור של מורן קבס. כתיבה מעצבנת. ארבע או חמש מילים במשפט באמצע עוד איזה פסיק שמפריע ואחרי מילה או שתיים נקודה. לא גמרתי לקרוא. למה לי להתעצבן?

     

    בספר בסך הכל 20 סיפורים. לא על כולם כתבתי. ישנם סיפורים שלא מצאתי שום דבר טוב או רע להגיד אליהם. ספורים סתמיים.

     

    לסיכום, חלק מהסיפורים הם סיפורים טובים מאוד כמו הסיפור "אין לי ברירה" והסיפור הראשון "התחלות מתוזמנות". חלקם טובים ונעימים לקריאה. חלקם בינוניים. ושניים או שלושה שממש לא היה נעים לקרוא.

    עם זאת ספר טוב ומומלץ

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (19)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/8/11 15:32:
      אשמח לקרוא את הספר. מסוג הנושאים שאני "רצה" לקרוא. תודע על המידע.
        25/8/11 14:20:
      ביום אביבי בהיר אחד אני ואשתי ביקרנו בפסטיבל סרטים בחיפה. עשינו יום של סרטים - אחד אחרי השני. כל אחד היה נחמד ומעסיק בלי יותר מדי ריגוש. הסרט האחרון שראינו היה של במאי שוודי בשם התחפרות (Burrowing). סבסטיאן, בן 11, מתגורר בעיר קטנה ומציג את העולם שלו דרך מבט על חיי יום-יום שלו ושל שכניו. אחד מהם - ג'ימי, גבר בשנות ה-30 אשר עדיין מתגורר בבית הורים וכל היום מסתובב עם בנו הפעוט מכיוון שהוריו לא מרשים לו להיות לבד בביתו בזמן היעדרותם. סצינות קשות ונוגעות ללב, כמו החלפת חיתול לתינוק על רצפת החניון ברחוב או חציית נהר עם תינוק על הידיים, הופכות את הצפייה בסרט להתמודדות נפשית של ממש. באחד מרגעי השיא נאלצנו לקום ולצאת. אולי כי אנחנו הורים "טריים", אך לא יכולנו עוד. כמה מהסיפורים הנ"ל שוב הביאו אותי לשאלה: האם אנחנו צריכים "להרחיב את האופקים הרגשיים" ולקרוא את הסיפורים ה-"נוגעים ללב" אשר מתארים את הרגעים הקשים בחיי בני אדם? מנגד, האם עלינו להתבצר ב-"בונקר" ולא להיחשף לסיפורים וסרטים שיוציאו אותנו משיווי משקל? הרי בחיי היום יום שלנו ישנם סיפורים עצובים לא פחות איתם אנחנו מתמודדים. בשביל מה עוד סיפור, כאשר ישנם קרובים וחברים שמתמודדים עם סרטן, אובדן ועוד צרות אחרות? למה? לסיום. חודשים עברו אחרי הפסטיבל חיפה ההוא. חזרתי שוב ושוב לסצינות מסרט "התחפרות", ניסיתי להבין את הסיטואציות, לראות מה הם הגורים שהביאו לסצינות הקשות. ואז ראיתי אותו שוב, בטלוויזיה. ואתם יודעים מה, התברר שזה היה חומר עשיר ביותר למחשבה. תודה על חשיפת הספר ועל הביקורת המעניינת.
        6/8/11 18:50:

      החיים שלנו  קצרים

      עד שאנחנו  מכינים את הכלים  להתמודד  עימם

      מתאימים  עצמנו לבני זוג  ועמוסים בילדים,עבודה, הורים ,וקצת נשאר  לחיות

      נשאר  נטו  מעט, לא  הרבה  לחיות


      דייקת  כשכתבת:   "האם לא לשם ההנאה אני קוראת  את הסיפור?"

      אני  מחפש  בסיפור כמוך את  החוויה  המיוחדת , ומשהו  לדרך  , מההתמודדות.

      מושכלה  שאוכל לגלגל  במחשבתי, שתהדהד ואזכר בה מרחוק, לפני  הנפילה ,כחכם ולא  כפיקח.

      גם את  לפי  תיאורך, לא הצלחת  לגמור  חלק, כי  פשוט מצאת  עוד סבל , שלא מגיע לך ,לבוסס בו

      ואם  הטעם  שנשאר בפה  ,הוא רע....והאנשים  שליוית בדרך ..לא  היו  נכנסים לסלון שלך ( אלא בכוח)

      יש לך  אפשרות  להציץ  אצלי,  אולי תהני ?

      http://cafe.themarker.com/post/2084260/

      שמעון 

       

       

      דבש  מצאת , אכול דייך, פן  תשבעו והקאותו.......

      http://cafe.themarker.com/image/2126984/

        22/6/11 18:04:
      מעניין ועושה חשק לקרוא. לפחות את הטובים. תודה
        21/6/11 20:36:
      בדרך כלל אני פחות אוהבת סיפורים קצרים, צריכה את היכולת להיקשר לעלילה ולגיבורים, לפתח את הרגש כלפיהם. בסיפור הקצר עד שזה קורה, הכל נחתך לי. אבל מה? הבאת לי את היתרון באסופה כזו - לקרוא רק מה שמעניין....ואגב, גם בלי לקרוא, נושאו של הסיפור שבחרת את כטוב ביותר מעורר גם בי עניין רב, מן הסתם גם בשל נסיבות חיים מסוימות. תודה.
        21/6/11 17:55:
      כל הכבוד על הפוסט המושקע תודה שהבאת...... החכמתי
        18/6/11 16:54:
      בבתא יקרה! בדברייך העשרת אותי. תודה לך. שמחה להיות חברה שלך. בברכה ובהצלחה בד'מרקר!! אסתר שמיר
        18/6/11 09:26:
      ביקורת מרתקת. יופי של בלוג.
        10/6/11 18:36:
      כתיבה מעניינת בביקורת על כתבי אחרים. כמו שאת מעידה על תוכן וטיב הסיפורים, את גם "מסגירה" את טעמך האישי והעדפותיך בענייני התוכן והשיטה של הכותבים. אף שלא קראתי את האוסף נראה לי שהצגת בצורה די אובייקטיבית ומשכנעת את תכולתו. שבת שלום, רמי
        10/6/11 16:38:
      אני לא יודע אם אקנה אבל אבדוק אותו...
        10/6/11 15:55:
      מעניין, תודה!
        10/6/11 09:37:
      תודה על המבט האישי על הספר, הבאת תיאור מתומצת ומעניין על כל סיפור.
        10/6/11 08:48:
      בקורת מענינת, חלק מהבקורת נוגע גם לעריכה שאת זה אפשר לשנות. לא היכרתי אף אחד מהכותבים רק את איציק אביב, וגם את חברה חדשה שאכיר בהמשך....תודה.
        10/6/11 08:42:
      תודה!!
        10/6/11 08:17:
      השוק מוצף סיפרות טובה וכמוהו ארון הספרים שלי, עם זאת היום הולך ומתקצר בשל העובדה שיש לנו חיים לבד מזאת. לאן נעלמו הימים שכל שעשינו הוא לחזור מבית-הספר ולקרוא עד שהאור נעלם. תודה יקירה, איציק אביב הוא חברנו כאן וניתנת לנו ההזדמנות לקרוא מסיפוריו. שב"ש. לאה אם זאת _ עם זאת
        10/6/11 01:28:
      לאחורנה אני מוצאת את עצמי קוראת בהמשכים ,עד שהבנתי שבעצם הספר כזה משעמם שאני מענה את עצמי ,מה שבעבר היה חוק בלתי יעבור להתחיל ספר ולא לסיימו היה חוק משמעתי ,עד שהבנתי שבעצם אני זו ש"עושה" טובה לסופר בכך שאני קוראת את מילותיו עד הסופם. מה שחיבר אותי לפסקה על הספר השלישי המים . תודה שהבאת נראה כי יש כמה סיפורים בספר אחד שאוכל לקרוא מבלי לחוש נקיפות מצפון על כך שאני מפסיקה באמצע ,בסיפורים אחרים .ואולי גם זו "שיטה" לקרוא מאגד סיפורים ..
        10/6/11 00:49:
      אחלה פוסט תמיד מעניין לדעת מה קורה בתחום. שב'ש.
      תודה על פוסט חשוב המלצות טובות
        9/6/11 20:01:

      בבתא,

      אהבתי את סגנון הביקורת שלך.

      המיוחד הזדהתי וחייכתי בעניין

      סוג הספרות המודרנית בה

      הקורא מתבקש להשלים בעצמו . . .

      ארכיון

      פרופיל

      babta Bat-Simon
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין