כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    אבג

    0

    סיפורים שסיפר לי אחי

    2 תגובות   יום חמישי, 9/6/11, 22:40

    אחי שנפטר לפני שנים אחדות השאיר במגירה אסופת סיפורים שכתב על חייהם של איכרים יהודים בכפר במרכז הארץ. הסיפורים והשמות אמיתיים. התקופה: 1930-1945.

    לפי התגובות הכנות של הקוראים כאן, אחליט אם לפרסם את קבץ הסיפורים. להלן הסיפור הראשון מתוך 29 סיפורים:

     

    =

              נ ח ל ה

     

     לא דומה הערב לבוקר. העגלה טולטלה עכשיו בכבדות על כביש האבנים. גלגלי הברזל הקישו בעייפות וענו ללא קצב לטפיפות רגליהן של הפרדות. רסס הנקישות וצליל הרתמות השרו על יחיאל רגיעה, אך הדגישו את עייפותו. שחורה פיגרה אחרי ליזה והתקשתה למשוך. הניח להן להתנהל לאיטן. ריח חריף של זיעה עלה מהן, והנה שחורה נעצרת, מפסקת רגלים אחוריות ומשתינה בזרם חזק ומסריח. אור דמדומים הלך והתמעט. צלליות הגפנים הנמוכות שבצידי הדרך נבלעו בחשכה המתעבה, ושוב אי אפשר להבחין בפרטים. מגבעת עדה ניתן היה לראות אורות רפים רחוקים, גבוהים מהדרך וכמו תלויים בשיפולי השמים. הייתי צריך להיות כבר בבית, חשב. החשיכה מסביב הדמימה. רק בקרבה המידית השביתו אותה קולות העגלה, שהחלה לטפס בכבדות במעלה הגבעה, כעמוסה אלפי צרורות.

     הבוקר התחיל באיחור. אמש שמר עד ארבע בבוקר ושכב לישון לשעה, שהתמשכה לשעתיים. וכל סידורי הבוקר האלה, חליבה, האכלת הבהמות והכנת העגלה, נמתחו כמו גומי. עד שבא לשדה והתחיל לחרוש, כבר הורגש החום הגולש לו מלמעלה. חום שהתפתח לשרב מבורחש*, מאותם השרבים, שאין מפלט מהם. הברחש חדר לאזנים ולאף והציק מאד. ניסה לעטוף את הראש בכפייה ונחנק מחום ומזיעה. צר היה לו על הפרדה הנלחמת בזנבה ללא תכלית במכה הרוחשת הזאת וכמעט התגלגלו רחמיו גם על עצמו. אחרי ארוחת הבוקר, שאכל מתחת לגפן, לש חתיכת לחם רטובה ותקע באזנים ובנחירים. ניסה לנשום דרך הפה, וחדרו הברחשים לשם. עין שמאל דמעה וצרבה לאחר שדבקו בה ברחשים. שחורה הושיטה את הראש אחורה לסטור עליו בזנב, אך הרתמה הפריעה, ולא היה לה מושיע. נשען על המחרשה הערבית, שחזרה וצפה לה מהתלם. האדמה היתה יבשה וקשה . שוב נוכח, שלא הגיע לנפח. צריך להשחיז את המחרשה וצריך להתקין פרסה חדשה לשחורה. אם ידחה יותר מדי, תשחק הקרנית ויצטרך להשאיר את הפרדה באורווה. מדי פעם הפריעו את מחשבותיו שלווים, שנחרדו מהתלמים והתעופפו לכל רוח. עד כה וכה יצאו השעות, והשמש נטתה מערבה.

     העגלה התקרבה לשער הכפר. עוד מעט תקדם אותו יהודית  בפרצוף חמוץ. רע מאד הדבר. משנזכר בה, התחמץ בו תוכו. הכל פסול בעיניה, האנשים, הבית, הכפר והחקלאות. למה באה הנה? הרי לא נלקחה הנה בשבי. היא ראתה והבינה לאן היא באה. באוהל הייתה מוכנה לגור אתו. אז מה קרה לה עכשיו? השבוע דרשה לעזוב את הכפר, ממש בהיסטריה. לא ראה אותה במצב כזה. אם לא תירגע ותחזור בה, על כך לא רצה לחשוב. מה לא טוב לה כאן? אצל אבא שלה, בעיר העתיקה, בירושלים, היה יותר טוב? אחד עשר ילדים, כריכייה עלובה ודוחק. איפה היו לה כל כך הרבה ביצים, עופות, גבינות ולחם ביתיים, שמן זית ומה לא? איפה הגאווה שלה על הבורגול, על הזיתים הכבושים ועל ריבות המשמש? פרחה הגאווה, ומעשה ידיה, שהיה מקור לסיפוק ולגאווה, הוא עכשיו סתם עבודת פרך. נזכר בתבשיליה וחש ברעב ובעייפות כבדה.

    הבהמות טפסו במבואות הכפר ולפתע נעצרו לפני השער. הוא היה מוגף. לא הבחין בו בחשכה. היה זה שער מגושם, קוביה מלבנית של עצי אקליפטוס סבוכה בקונצרטינות. ירד לפתוח. אין פה איש. ניסה לגרור את השער בעצמו, אבל השער היה קשור בשרשרת ונעול. איך יכול היה לשכוח. הרי הוא עצמו היה פעיל בהקמת גדר הביטחון. והיתה זו הצעתו לסגור את השער עם השקיעה. מביתו של גורדון, הסמוך לשער כמטחווי קול, נראה אור עששית. יחיאל קרא "גורדון, גורדון" ולא נשמע. חזר לעגלה והיכה במחרשה בטורייה. נביחת כלבים עלתה לעומתו. חזר והקיש במחרשה ולא אירע דבר. הפרדות הצטנפו ופרפרו את נחיריהן. הניח אבנים מאחורי הגלגלים, שלא תידרדר העגלה.

    הרי לך עסק. הוא נשען על צווארה של שחורה והתנשם. ב"גינה" של לוסקי היתה עמדת שמירה. העמדה הקרובה ביותר לשער. היתה זו חפירה, שבחזיתה קיר שדפנותיו עץ ותוכו חצץ. הלך לעברה וקרא בקול. בחצי הדרך שמע קולות מכיוון השער. חזר, והכיר את קולותיהם של יהודית ושל לוי.

     "אם אתה רוצה להוציא את הנשמה לך ולבהמות, זה ענין שלך, אבל אני לא אתן לך להוציא לי את הנשמה", צעקה יהודית.

     לוי ניסה להרגיעה. יחיאל שתק. ידע, שכל מענה שלו יחמיר את המצב. לוי פתח את מנעול השער, ויהודית לא המתינה והלכה הביתה. כשהתרחקה, פתח לוי בריטואל נזיפות.

     "אם הם לא יהרגו אותך בשדה, אתה תהרוג את עצמך".

     יחיאל קטע את דבריו. הוא מכיר את הדרשה. דקלם אותה יותר מלוי. עכשיו אין לו כוח לזה, אפילו לא בשביל הסיפוק הדרמטי של לוי. נכנסו לכפר והתנהלו לאט במעלה הרחוב הקטן עד חצרו של יחיאל. כאן גלשה העגלה במורד החצר על גבי מערי הסלעים ברעש חגיגי שלא בעיתו. התיר את הפרדות והשקה אותן בשוקת הבטון. לפי ריח המים לא נראה, שניקו את השוקת מהאצות. עד שהן שתו, הכין תבן ושעורה באבוס וקשר אותן בחבל לטבעת הברזל. המבנה הארוך שימש בחציו אורווה ובחציו רפת. הדליק פנס וראה, שהרפת נוקתה. מישש את עטיני הפרות והניח לחמדה ללקק את ידו בלשונה המחוספסת.

     יהודית חכתה לו במטבח. היא הגישה תבשיל של חצילים ואכלו. אכלו בשתיקה. הילדים כבר אכלו קודם לכן ונשמעו מפטפטים בחדר ה"גדול". עלה בדעתו פסוק "טוב פת חרבה ושלווה בה מבית מלא זבחי ריב". לבסוף שאל "מה חדש".

     "שום דבר חדש", אמרה, "מחר תוכל לקחת גם את הילדים לכרם, רבקה הודיעה, שלא יקבלו אותם מחר לבית הספר".

     "מה פירוש לא יקבלו?"

     "לא שילמת שכר לימוד וקיבלת התראות, אז מה אתה מתפלא?"

     "אני אלך עכשיו לפסטר ואדבר איתו. אוציא ממנו אישור". עודו לועס קם ויצא.

    יהודית חדלה להזין  בקלחי תירס את  תנור האמבטיה, והאש דעכה. היא נטלה בקערה מים חמים מדוד האמבטיה והדיחה את הכלים. הכל עשתה אוטומטית, ללא חיים. היתה עייפה פיזית ונפשית. המטבח הזה, שיחיאל כל כך התלהב להקימו וראה בו השתרשות נוספת, דיכא אותה עוד יותר. הוא אמר השתרשות והיא אמרה עמוק באדמה. ככל ששיבח יחיאל את מעלותיו, ואף היא נגררה לסנן שבחים, הוא נשאר בעיניה מקום עלוב, מבנה לוחות עץ מצופה בתוכו טיח מתובן, שאין לו תקרה ויש לו גג רעפים ורצפת בטון יצוקה אפורה; כיור מתכת קטן, שמעליו ברז, המושך מים מחבית שעל הגג, שולחן מצופה פח אבץ ליד הכיור, ארון עץ מרושת ושולחן עץ עם שני ספסלים במרכז, הכל מעשה ידיו של יחיאל. בפינה הצפונית אמבטיה "זמנית". יהודית לא ראתה במטבח התקדמות לעומת מטבחה של אמה בעיר העתיקה. היא הפעילה את הפרימוס והכינה לעצמה כוס תה. ישבה על הספסל ושתתה, בוהה ושקועה בעצמה. נזכרה בשידוך הראשון שלה שהשתבש. מאד היתה רוצה לדעת, מה אירע לאותו קוטלר, צעיר נאה ממשפחה מסורתית, שמצא חן בעיניה. הוריו ביטלו את השידוך, אחרי שנודע להם, שהעבירה בבגדיה כלי נשק לחברי ההגנה בעיר העתיקה בשנת עשרים ואחת. לא העלתה אז על דעתה שגם מפני היהודים צריך להיזהר. מתחת לאפם של האנגלים היתה עוברת ממקום למקום ולא חששה. לא היו מעיזים לחפש בבגדי אשה. ואילו הקוטלרים, טעם לפגם מצאו בהתנהגותה. "אין בה מידת הצניעות", אמרו הצדיקים. דחתה את המחשבות הטורדות והצטרפה לילדים בחדר ה"גדול". כשחזר יחיאל בשעת לילה מאוחרת, היו כולם ישנים. הוא פשט את בגדיו ומצא בהם מפתח, מפתח שער המושבה , חש שיהודית אינה ישנה. היא שכבה מכונסת בעצמה וגבה אליו.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/8/11 23:17:

      צטט: עודד אל-יגון 2011-08-03 06:06:22

      סיפור מאד יפה ומעניין. הרעיון לפרסמו הוא נפלא. איכותו של ספר לא נמדדת לפי מספר אקראי של גולשים שנתקלו בו במקרה (כמוני, למשל), ומדובר בספר שראוי לו להיות בארון הספרים שלנו. זו תהיה גם הנצחה מקסימה של אחיך ז"ל. לך על זה.

      =

      =

      תודה עודד,

      חשבתי כך, אכן סיפורים אמיתיים ויפים.

      אבל איך מתחילים עם זה? אין לי מושג איך אני עושה את זה.

        3/8/11 06:06:
      סיפור מאד יפה ומעניין. הרעיון לפרסמו הוא נפלא. איכותו של ספר לא נמדדת לפי מספר אקראי של גולשים שנתקלו בו במקרה (כמוני, למשל), ומדובר בספר שראוי לו להיות בארון הספרים שלנו. זו תהיה גם הנצחה מקסימה של אחיך ז"ל. לך על זה.

      ארכיון

      פרופיל

      grandpa.zohar
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין