פעם, כשהייתי ילדה, חשבתי שזה ברור שאפגוש מישהו אתאהב בו מעל לראש ונתחתן, יהיו לנו 3 ילדים ובית נחמד. ככה זה בסיפורים, ובסרטים, לא?

אחר כך בגרתי, וכבר חוויתי לב שבור יותר מפעם אחת, ושברתי בעצמי כמה לבבות...ובניתי חומות והגנות סביב הלב, שאף אחד לא יחדור ולא יוכל לפגוע שוב. אבל כשהסתתרתי שם אף אחד לא ראה אותי באמת.

לאט לאט התחילו החומות להתקלף. לפעמים לבד, ולפעמים בגלל שפגשתי מישהו שהיה שווה להוריד אותן בשבילו, וגם כשהלך הן נשארו ככה, פרוצות.

ופתאום גיליתי שאני הרבה יותר חזקה ממה שחשבתי. שאני יכולה להוריד את החומות, לתת לעולם לראות מי אני, והעיקר - שלא צריך לפחד כי גם לכאוב זה בסדר. ושזה שווה את כל הסיכונים. כי להיות מי שאני, בלי מסכות, בלי זיופים, זה הדבר הכי משחרר שאני מכירה. הדבר הכי כייפי שיש, והכי מעצים.

אז נכון, זה לא מבטיח כלום מבחינת זוגיות, אבל זה מבטיח המון מבחינת אושר כזה אמיתי שבא מבפנים :)

ועדכון קצר לאלה שהתעניינו מהפוסט הקודם -

נפגשנו עוד פעמיים השבוע. צדקתי בהרגשה שלי - הוא מפחד. הוא הסביר לי שאם עד עכשיו (פגישה חמישית, כן?) הוא לא התאהב בי אז זה כבר לא יקרה. פחחחחח. ושהוא בעצם עוד לא מיצה את החופש שלו, ולא באמת רוצה משהו מחייב (שוב, פחחחחח).

ואני אמרתי שאני לא יודעת כלום מחמש פגישות, מעבר ליכולת להגיד אם נעים לי וכיף לי עם מישהו או לא. להתאהב? לפעמים יש אהבה ממבט ראשון, ולפעמים צריך עוד כמה מבטים כדי שתהיה שם אהבה. לא שווה את הצ'אנס?