האש הזאת לפעמים מקפיאה אותי. מוצאת את עצמי דוממת ומרגישה את הדם בעורקיי משתתק.

אבל אש... אין לה מנוח ובעודה קפואה, כלואה בתוכי, היא ממשיכה לבעור, מאכלת אותי מבפנים.

זאת לא היא שמקפיאה אותי, זאת אני שמקפיאה אותי. לפעמים קשה לי להאמין בה, באש שלי, באש שהיא אני ואני מנסה לחנוק, כדי לא לפגוש בבדיה.

כשיש לי אומץ אני יוצאת, מוכנה לטרוף את העולם, קיימת במלוא עוזי והבעירה כל כך מתוקה... נסו לדמיין שכל גופכם הוא כקוביית שוקולד משובח על הלשון, רך ומתמוסס, מדוייק וחד בטעמו, ועם זאת מתפזר ונוגע בחושים. דמיינו לכם שהלב שלכם נפתח ואתם אוהבים את הכל, את כולם והגוף לפתע לא מהווה גבול. אתם מתרחבים לכל עבר, מתיזים גיצי שמחה, חשים במהות שאתם. לשונות האש שלכם רוקדים את ריקודכם, אתם רוקדים את ריקוד החיים שלכם והעונג... כל כך ענוג...

האש הזאת לפעמים מקפיאה אותי. זאת אני שמקפיאה אותי, פחות ופחות.

יותר בוערת, יותר מתמוססת כמו קוביית שוקולד על הלשון, יותר רוקדת

את האש שאני.