בתור סטודנט, לא משנה איפה אתה לומד, כמה הסמסטר שלך רגוע וכמה לא אכפת לך מהלימודים, יש חודש אחד בכל סמסטר שלא רוצים שיגיע לעולם שעצם הקיום שלו כבד על הגב כמו אחד המתמודדים של "לרדת בגדול". גם כשעוד לא נמצאים בחודש הזה, הוא אורב בפינה ולא משנה כמה נתעלם ונדחיק, כולנו יודעים שבסוף הוא ייפול עלינו כמו מבול של מונסון באי טרופי ויתפוס אותנו בלי מטרייה. החודש שבו אנחנו חייבים לתת את הדין וחשבון האקדמי שלנו, ואנחנו מתחילים לשלם עם ריבית כבדה על כל השיעורים שלא היינו בהם ועל כל העבודות שהעתקנו. מתחילים להרגיש את המחיר של אותם הימים החורפיים שהעדפנו להישאר בפוך על ללכת לשמוע איזה פרופסור מגמגם ברוסית משהו על אינטגרלים, ועל אותו יום קיץ מפנק שהחלטנו לחתוך לים.

לחודש הזה קוראים תקופת המבחנים.

ועכשיו, בדיוק בעוד כמה ימים מתחיל התענוג.

ולמה בעצם אני כל כך שונאת את התקופה הזו? לא כי אני שונאת ללמוד (אם כי יש דברים שהייתי מעדיפה לעשות מלסכם מצגות משעממות), אלא כי זו תקופה שבה זה כל מה שאני עושה.

אין בתקופה הזאת זמן לכלום חוץ מלימודים. לא עבודה, לא חברים, לא משפחה, לא מסיבות, לא שינה, כלום. וגם אם כן, זה רק בקטנה ביום של מבחן או מלווה בנקיפות מצפון שאני לא לומדת.

בקיצור, החיים מושבתים לחודש. ומה לעשות, זה לא רק המבחנים. יש תקופות כאלה שפשוט עמוסות. ככה זה גם היה בפסיכומטרי וככה זה לפעמים גם עם עבודה.

עם כל העומס הזה ברור שנוצרת הרגשה של מחנק ושל רצון עז שכל זה רק יגמר.

אבל שמתי לב שיש דבר אחד שאני כן מרגישה בו הקלה, אפילו הקלה עצומה. והיא- שבתקופות האלה, הלחץ או הרצון שלי לזוגיות יורד. ולא רק יורד, אלא ממש נעלם.

אני לא לחוצה על זה, כי אין לי זמן לזה גם ככה. אני לא מוטרדת או מתוסכלת או חושבת על זה, כי פשוט אין לי זמן להיות מוטרדת או מתוסכלת מזה. ולא רק זה, אלא שזה ממש לא מתאים עכשיו. זה אפילו יבוא לי ברע וישבש לי את כל הלו"ז הצפוף ואת החדות וההתמקדות שאני צריכה בתקופה שכזו. 

אין לי זמן עכשיו להתחיל להתאהב, לאבד פוקוס ולרצות להיות עם מישהו כל היום וכל הלילה.

בשביל להתאהב צריך זמן. אולי לא צריך, אבל רצוי שיהיה בכל אופן. אולי בגלל זה הקשר הכי ארוך שהיה לי התחיל בטיול שלי בהודו. ואני מכירה לפחות עוד כמה זוגות שהכירו ככה בטיול הארוך שלהם. יותר מזה, החברה שנסעתי אתה לאותו טיול הכירה שם מישהו שהיום הוא בעלה.

לא סתם זה קורה. זה קורה כי יש זמן להיות ביחד, להכיר אחד את השני באמת, לעשות את מה שרוצים ולהיות כל היום רק עסוקים אחד בשני. הרבה יותר קל לבנות ככה את הקשר מלצאת לדייט פעם בשבוע בתקופה עמוסה שכזו. לא שאם הייתי פוגשת היום את אהבת חיי הייתי מנפנפת אותו בגלל המבחנים, אבל מה לעשות שכשבקושי יש לי זמן לעצמי, איך יהיה לי זמן לפנות לעוד מישהו? ולא סתם שכקונטרה לזוגות המתאהבים בטיולים האלה, יש אינספור דוגמאות לקרייריסטיות וקרייריסטים למיניהם, שנשארים רווקים ורווקות עד גיל מאוחר. למי יש זמן לצאת לדייטים ולהימרח כל היום במיטה כשעובדים 12 שעות ביום?

אני זוכרת שאחרי זה כשחזרנו לארץ, המשכנו להיות ביחד עוד הרבה זמן, אבל התחילו כל מיני מועקות כמו עבודה ולימודים שלקחו פתאום כל זמן האיכות שהיינו רגילים שהיה לנו.

בהתחלה כשמאוהבים, אין דבר יותר מעצבן מלישון ביחד ולרצות להיות כל היום במיטה בפוך, ולקום מאיזה שעון מעורר ב-8 בבוקר כי יש איזה פגישה חשובה בעבודה או איזה שיעור עם נוכחות חובה.

אני האחרונה שאטען שלא צריך לעבוד או ללמוד ושצריך כל היום להתבטל.

אבל כשמאוהבים, סדר העדיפויות כולו משתנה. הכל מתהפך פתאום.

כל דבר שלא כולל פעילות רומנטית או הימרחות כל היום במיטה נהפך להיות הרבה יותר מעיק.

אולי זאת מחשבה קצת מעוותת או קצת גברית או לא יודעת מה, אבל אני אוהבת את ההקלה הזאת. זה גורם לי להרגיש משוחררת מזה כמו פעם, כשלא הייתי כל היום עסוקה בלחשב את שנות העשרים ההולכות ודועכות שלי ובמחשבות דכאוניות על כך שבחיים לא אמצא בן זוג. איזה הקלה שיש באדישות הזאת. כמה כיף זה שלא אכפת מכל דבר קטן שקורה עם המין השני.

או שלא אכפת לך מהם בכלל. 

הלוואי והייתי כל הזמן כזאת אדישה אליהם. הלוואי והם לא היו מעניינים אותי אף פעם כמו שהם לא מעניינים אותי בתקופות כמו אלו. אולי ככה לשם שינוי, הייתי קצת, לפחות קצת פחות נפגעת.

טוב, נגמר הזמן, בחזרה למצגות.

ולכל הסטודנטים שבינינו, בהצלחה עם המבחנים, ועם האהבות שאחריהם :)