כשחושבים על דבר אלוהים בלא השכלה ובלא תורה

מתהווה ברעיון ציור אפל מלא תוהו ובוהו.

ואחר כך כשבאים להשתעבד לעבודת אלוהים

על פי המושג הריק הקדום,

האדם הולך ומאבד את זוהר עולמו

על ידי מה שהוא מקשר את עצמו לדברי תוהו והבל נידף.

וכשהדבר הזה נמשך משך של איזה דורות

מוכרחת הכפירה לצאת בצורה תרבותית

לעקור את זכר אלוהים ואת כל המוסדים של עבודת אלוהים.

אבל מה היא עוקרת?

רק הבלים ודברי נואש שהם רק חוצצים

בין האדם ובין אור אלוהי אמת.

ועל משואות החרבות שהכפירה מחרבת,

בונה דעת אלוהים הנשגבה את היכלה.

                                                                                                                הרב קוק

כשהיחס לאלוהים נוצר מתוך רגש עמום המעורבב בדמיון פרימיטיבי, מבלי שהציור האלוהי עובר דרך הביקורת השכלית וההכוונה התורנית, המושג האלוהי הולך ונעשה הזוי ומטושטש. מעבר לכך שהציור שבלב המאמינים תלוש מן ההתגלות האלוהית הראלית עוד נוספות ל"דמות האלוהית" תכונות שליליות שונות ומשונות שבגלל העדר תבונה "נדבקות" לאלוהים והופכות להיות חלק בלתי נפרד מהנהגתו את העולם.

הציור האלוהי המעוות משפיע על האדם לרעה בשתי צורות: א. הסגנון של עבודת אלוהים נתפס אצלו כדבר חיצוני – כאמצעי להשגת שכר או בריחה מעונש אכזרי. הרגשות הדומיננטיים הן רגשות של חולשה, של כניעה ופחד.  ב. מושא ההערצה והמודל לחיקוי הוא מעוות וממילא האפקט הנפשי יהי חיקוי של אותן חסרונות אצל האדם המאמין.

הרב קוק רואה בכפירה תרופה לאותה מחלה של האמונה. הכפירה באה כגל תרבותי השולל את האמונה מכל וכל בגלל שסף הדמיונות והפגמים שנדבקו לאמונה עלה על גדותיו. לכן נדרשת תקופה של שכחת אלוהים על מנת שיוכל להיווסד בעתיד ציור אלוהי נקי ומזוכך.

הכפירה אינה פוגעת באמונה ביסודה אלא באותם הבלים שחדרו אליה והפכו להיות חלק ממנה. בכך פועלת הכפירה כמטהרת של האמונה ובעצם כמשחררת את האדם למפגש מחודש ובריא עם אלוהיו.

השבר הגדול שהכפירה יוצרת בעולם הדתי, השאלות החדות והעזות שמנפצות מסורות עתיקות, מחייבות את המאמנים לציור אלוהי חדש ובהיר – ציור כזה שייבנה על ידי השכל הצלול והרגש העמוק.