30 שנה אחרי שהצלחת להדוף את הפחד ההוא מקרבך, הוא חזר, באותה צורה בדיוק, עם אותן תופעות לוואי, ובאותו שם, שם שהכרת רק בשנים האחרונות. התקף חרדה.

בפעם האחרונה שזה קרה היית בת 15, הלכת עם חברות להרקדה במרכז בעפולה.

משה מהכיתה הזמין אותך לרקוד איתו בריקודי זוגות, בהתחלה היססת, בכל זאת את לומדת בתיכון דתי וכל השכבה כמעט נמצאת שם, אבל כל כך רצית לרקוד את השיר הזה, כמעט כמו שחשקת בקרבתו של משה, והרצון הזה הארור שיתק לך את הרציונאל, הסכמת.

חצי שנה אחר כך עוד תגלי ששושי מהכיתה המקבילה הייתה מאוהבת במשה, אבל מה שהיה יותר גדול מאהבה שלה היה הפה שלה, כמעט גדול כמו הפה של אמא שלה, ככה שבדיוק יומיים אחרי שהיא סיפרה לה כל גבעת המורה ידעה שאת ומשה החזקתם ידיים בהרקדה של יום שישי, וכמו כדור שלג אמא שלך שמעה מהשכנה שהבת שלה מסתובבת עם כל מיני בחורים ושכולם ראו אותה מתחבקת עם מישהו בהרקדה.

לסטירות של אמא שלך היית רגילה, גם לצעקות שלה, אבל באותו יום שהיא חזרה מהמכולת, היא לא הרביצה לך, גם לא צעקה, להפך היא כמעט לחשה, אמרה לך שאת זונה ושזה אפילו לא מפתיע אותה, כשניסית להסביר, היא התעלמה, כשניסית לעזור לה עם הקניות, בפעם הראשונה בחייך היא דחתה את העזרה שלך, היא רק סיננה שכדאי לטובת שתכן שתעופי לה מהעניים.

ובחדר שלך זה קרה, הנשימות הפכו כבדות, התחלת להזיע, דקירות עזות בחזה, והמחשבות רצות. 

הנה את בת 7 פעם ראשונה שנוסעת לבד באוטובוס, מחזיקה ביד את יהושע התרנגול חודש הוא היה אצלכם בן בית.

 הנסיעה הראשונה שלך באוטובוס הייתה למשחטה. 

שלושה חודשים אחר כך עדיין סירבת לאכול בשר, אבא שלך דאג, אמא שלך אמרה שזה בסדר כי גם ככה את שמנמנה מדי ואולי תרזי קצת.

הנה את בת 9 סבתא שלך נותנת לך צמידים מזהב שתעבירי בירושה לילדות שלך, כמה שהיית מאושרת ביום ההוא, כמה בכית באותו יום שגילית שאמא שלך מכרה את הצמידים האלו, בטענה שיותר חשוב שיהיה אוכל על השולחן מאשר השטויות האלו.

הנה את בת 13 מתעוררת בחמש וחצי כבכל יום להכין שבעה סנדוויצ'ים לשבעת האחים שלך לבית ספר, לעצמך אסור לך להכין, את עדיין שמנמנה מדיי לדעתה של אמא שלך.

והנה את בת 15 עדיין מזיעה עדיין מתקשה לנשום אחותך הקטנה מביאה לך כוס מים. 

בעוד 3 שנים תעזבי את הבית. 

שלושים שנה אחר כך תהיי אישה חזקה שכל מה שיקשר אותך עם הילדה הזאת יהיה רק זיכרון, זיכרון יכול להיות לפעמים כל כך מוחשי.