0
"יכול להיות שראיתם אותי בטלוויזיה אחרי ההתרסקות. הראו בחדשות קטע קצר שצולם שם, והכול נראה בו בוהק מדי בשמש וקצת דהוי. אחרי שתי המהדורות הראשונות הפסיקו להקרין אותו, כי היתה לו כנראה השפעה שלילית על מורל הכוחות המזוינים של המדינה. אי־אפשר לראות את זה בקטע הזה, אבל אנחנו הולכים לכיוון המטוס הנשיאותי "פּק 1", שחונה באמצע המסלול, מאחורי הגב של הצלם. המטוס עדיין מחובר למשאבת דלק משנית ומוקף בחבורה של לוחמי קומנדו דרוכים, לבושים במדי הסוואה. כיוון שגוף המטוס הוא בצבע אפור מט והוא כמעט צמוד לקרקע, הוא נראה כמו לווייתן שנסחף לחוף, ועכשיו, בחרטום שמוט נוכח המשימה האדירה שלפניו, הוא שוקל איך לגרור את עצמו בחזרה לים...... לרגע קצרצר רואים בקטע הזה את הפנים של הגנרל זִיָא, הנצחה אחרונה של איש שצולם רבות..... אם מסתכלים טוב, מבחינים שמשהו מציק לו. הוא צועד כאילו הוא סובל מעצירות. האיש שהולך מימינו הוא שגריר ארצות הברית בפקיסטן, אַרנוֹלד ראפֶל, שבגלל הראש הקירח והמבריק והשפם המטופח נראה כמו איש עסקים מכובד והומוסקסואל מאיזושהי עיירה אמריקאית. רואים אותו מעיף גרגר חול בלתי נראה מדש הבלייזר הכחול־כהה שהוא לובש. המראה הספורטיבי האופנתי שלו מסתיר ראש דיפלומטי מעולה; הוא אשף התזכירים המושחזים והדייקניים ומסוגל לשמור על נימוס גם בזמן חילופי הדברים הכי עוינים. משמאלו של הגנרל זיא הולך רב־המרגלים לשעבר וראש שירותי המודיעין המשולבים, הגנרל אַחְתָר, והוא נראה כורע תחת כובדן של כמה מדליות שצמודות לו לחזה וצועד באי־רצון, כאילו הוא היחיד בחבורה שיודע שלא כדאי להם לעלות על המטוס הזה. השפתיים שלו קפוצות, ואף שהשמש הקופחת מכניעה הכול ומרוקנת את הסביבה מכל צבע, רואים שהעור שלו, שהוא בדרך כלל בהיר, נעשה צהוב ורטוב. ההספד שיתפרסם בעיתונים למחרת היום יתאר אותו בתור "החייל השקט" ואחד מעשרת האנשים שחצצו בין העולם החופשי לצבא האדום. כשהם מתקרבים לשטיח האדום שמוביל אל המדרגות של "פּק 1" רואים אותי צועד קדימה. מיד רואים שאני היחיד בתמונה שמחייך, אבל כשאני מצדיע ומתחיל ללכת לכיוון המטוס, החיוך שלי נעלם. אני יודע שאני מצדיע לאיש מת. אבל מי שלובש מדים מצדיע. וזהו זה. אחרי כן, יחברו חוקרי תאונות מ"לוקהיד" את כל חלקי המטוס המרוסק ויעשו הדמיות לכל מיני תרחישים כדי לנסות לפצח את התעלומה — למה מטוס הרקולס במצב מצוין צונח מהשמים ארבע דקות בלבד אחרי ההמראה......... אבל כרגע ההיסטוריה יצאה לסייסטה ארוכה, כדרכה בין סוף של מלחמה אחת להתחלה של אחרת. יותר ממאה אלף חיילים סובייטים, שהתזונה שלהם הצטמצמה עד שהסתכמה לבסוף בצנים מרוח במשחת נעליים צבאית, מתכוננים לנסיגה מאפגניסטן, והאנשים שאנחנו רואים בקטע הווידיאו הזה הם המנצחים הבלתי מעורערים........ אחר־כך אנשים יגידו: תסתכלו על הקטע הזה, תסתכלו איזו הליכה עייפה וחסרת התלהבות, מיד רואים שידו הסמויה של המוות מדרבנת אותם לעלות על המטוס. בני המשפחות של הגנרלים יקבלו פיצוי מלא וארונות עטופים בדגלים, מלוּוים בהוראות חד־משמעיות לא לפתוח אותם. בני המשפחות של הטייסים ייעצרו וייזרקו לכמה ימים לתאים עם תקרות מלוכלכות בנתזי דם, ואחר־כך ישוחררו. גופתו של שגריר ארצות הברית תוטס אל בית־הקברות בארלינגטון, ועל המצבה שלו תיחקק קלישאה מלוטשת פחות או יותר. לא ייערכו ניתוחים שלאחר המוות, כיווני החקירה ייטשטשו, החקירות ייבלמו, יהיו טיוחים על גבי טיוחים. רודני העולם השלישי תמיד מתפוצצים בנסיבות חשודות, אבל אם הכוכב הזוהר ביותר בשמי השירות הדיפלומטי של ארצות הברית )וזה מה שנאמר על ארנולד ראפל בטקס האשכבה בבית־ הקברות בארלינגטון( מתרסק יחד עם שמונה גנרלים פקיסטנים, בטוח שמישהו כבר יאכל אותה. הירחון "וֶניטי פֵייר" יזמין כתבת תחקיר, בעיתון "ניו יורק טיימס" יתפרסמו שני מאמרי מערכת, בנים של הנספים יפנו לבית־המשפט ואחר־כך יתפשרו על משרות משתלמות בממשלה. יגידו שזה הטיוח הכי גדול בתולדות התעופה מאז הטיוח הכי גדול הקודם. העד היחיד לאותה הליכה משותפת שצולמה לטלוויזיה, היחיד שלא רק הלך אלא גם יכול להעיד, ממנו יתעלמו לגמרי. כי מי שפספס את הקטע ההוא בחדשות, כמעט בטוח פספס אותי. כמו ההיסטוריה. אני היחיד שיצא בשלום......... כן, רבותי, אני זה שיצא בשלום. השם שיגְרי לא הופיע ברשימת הסימוכין, חוקרי האף־בי־אַי התעלמו ממני, ואף פעם לא נאלצתי לשבת תחת נורה חשופה ולהסביר באילו נסיבות הייתי נוכח בזירת האירוע. לא הופעתי אפילו בסיפורים שהומצאו כדי לטייח את האמת. אפילו תיאוריות הקונספירציה שדיברו על חפץ בלתי מזוהה שהתנגש במטוס הנשיאותי, ועדים מופרעים שראו טיל קרקע־אוויר שנורה מגב של חמור בודד לא טרחו לטוות כל מיני מעשיות על הבחור במדים שצועד קדימה עם יד אחת על נדן החרב שהוא חוגר, מצדיע, מחייך וממשיך ללכת. אני הייתי היחיד שעלה על המטוס הזה ונשאר בחיים. ואפילו היה לי טרמפ הביתה. העונש שלי התחיל בדיוק חודשיים ושבעה־עשר יום לפני ההתרסקות, כשהתעוררתי עם תרועת ההשכמה, ובלי לפקוח עיניים הושטתי יד ומשכתי בשמיכה של עובייד, הֶרגל שבא לי מארבע שנים של מגורים משותפים באותו חדר. זאת היתה הדרך היחידה להעיר אותו. היד שלי ליטפה מיטה ריקה. שפשפתי עיניים. המיטה היתה מסודרת, סדין לבן ומעומלן מקופל מעל שמיכת צמר אפורה, כמו אלמנה הינדית באבל. עובייד נעלם, והיה ברור שהמניאקים יחשדו בי. אפשר להאשים את אנשינו לובשי המדים בהרבה דברים, אבל אי־אפשר בשום פנים להאשים אותם בחשיבה יצירתית". מה יש לי לומר על הספר? נכתב כסיפור מתח הנע בין שני מקביליה של העלילה - מציאותו העכשוית של המספר והשתלשלות האירועים עד לסופם, מעין הקבלה על שני צירי זמן. הספר רווי בנגיעות הומוריסטיות שמחפות על הרפרוף הקליל מאד על זוועות ואכזריות המשטר בפקיסטן, על הציפוי הדק של חופש לעומת לפיתת הברזל החונקת של המושכים בחוטים. השטחיות המעושה שבה מוצגות הנפשות הפועלות מחפה על המורכבות שבה מתנגשים ציוויי האיסלאם עם מנעמי המערב, האמונות המושרשות עמוק לעומת הנסיון להתקלל ולהקליל לטובת ה"קידמה". וההתרשמות האישית שלי מהספר: לקח לי זמן להתחבר לראשו של המחבר ומשעשיתי זאת לא רציתי להתנתק ממנו. |