צלצול ההשכמה לא נוגע לך בקורי שנתך . עדיין פנייך  נקיות ,עדיין כמו חוף בזריחה.  

 השמיכה נושמת כמו מפרש  לבן. רוח קלה

מסחררת את זכרונותייך.עינייך נפקחות,  נכנעות  לכובד

השעה.

צרחת עורב נושכת לך באזניים.

את מסיעה  אצבע מהזרוע לכתף וחוזרת ושבה, לוקקת שפתיים 

 בשביל החיוך ונמלטת אנחה .את מפהקת, חרישית  ונרעדת.

מבקרת בגרוד ציפורן -פצעון ישן,מאמצת את בוקרו בפליאה . את

 רוכנת,אל השידה,לוקחת,מותחת את הגומייה ומתיישבת. הסדינים מאבדים חום

 עורך מתחדד. צינה גולשת

אל העמקים.מחשבות  מצייצות מבעד לערפל.קומי,נקר נוקש  במרץ במצחך. 

קומי.בתנועה שאין לה סוף נלקחות קווצות השיער שברחו למורדות .הן נוסקות אל על

כלולינים על חבל  וננעלות בתוך מגדל  .עגלת זבל מוטחת ארצה לקול צחוק הפועלים.כפות הרגליים ,

שלך,מגששות בזהירות בתוך החול הלח.מבט חטוף במראה תוך תזוזה. וזעזוע.

את משתחלת למכנס קצר.כבר מקפידה על החלקת הגופייה .מריחה את עצמך ואפך 

 מתקמטט  .שני צעדים, צולעת,ונשענת על הדלת. ברק מהילדות פוגע בך.כמעט

נפלת.מדליקה אור קטן.חוששת מפגישה עוורת עם הבוהק.חייכי.כלים מושלכים  בזירת

אמש,

משומשים ונטושים. מצת חשמלי ותחילת הבעירה הכחולה.המים מהברז שקופים

חופשים,נופלים בכוס ריקה.את מרימה מבט אל החלון,

  על קו שפתך העליונה מזהירה טיפת  זיעה ראשונה ואת שואפת לוגם שמש ומחליפה את היום שהיה

לשיהיה מה

שיהיה.