הן עמדו זו מול זו, מבטי תדהמה על פניהן. כמה זמן פנטזו, חששו, דמיינו מה יקרה ברגע הזה, ברגע בו תפגושנה האחת את השנייה ותצטרכנה להתעמת עם חששותיהן הגדולים ביותר.

ועתה לאחר שנים של צפייה דרוכה ודמיונות על "מלחמת עולם שלישית" שתפרוץ במפגש הזה, הן עמדו האחת מול השנייה ולא ידעו לאן פונים מכאן, איך ממשיכים בכלל...

____________________________________

כמה אהבה הייתה שם, כמה תשוקה לא נגמרת, שנים של חיים משותפים, שנים של ידיעה טוטאלית האחד את השנייה, משהו כל כך עוצמתי, עד שאיש לא יכל להם, איש לא יכול היה להבקיע את קשר העבותות הזה בו נכרכו חייהם.

כשהיו בני עשרים וארבע נישאו, בני אותה כיתה, כל בני שכבתם ידעו שאת הקשר הזה לא יהיה ניתן להתיר ואכן, השנים עשו להם רק טוב.

זה לא שהם חיו באידיליה אופורית, להפך, לעיתים לא רק שלא הייתה זו אופוריה, הייתה זו אפרוריות אמיתית, שמקורה בשגרה שוחקת.

אך עדיין, בכל אותו הזמן, גם ברגעים הקשים, גם במשברונים נקרים, היה ברור שהכל זמני, הם תמיד יצליחו להתגבר.

השנה יחגגו את שנת הנישואין ה- 19 והאהבה והחום עדיין לא סרו מביתם מעולם.

בשנים בהן היה קשה והחיים איימו לנפץ הכל, חשבון הבנק היה שלילי, הפרנסה לא הייתה מזהירה וזמן פנוי היה מצרך שנחשב מותרות, הייתה היא נזכרת בימים טובים יותר ויודעת תמיד מה קשר אותה אליו, המחשבה הזו עזרה לה לשרוד את התקופות הקודרות.

פעם, באחד מאותם רגעים בהם הייתה צוללת במחשבות קשות רווית כעסים ותסכולים, נזכרה ביום הנישואין הראשון שלהם.

תמיד אמרו להם, שמי שצלח את השנה הראשונה של הנישואין, סיכוי הצלחת הקשר שלו רק ילכו ויגדלו, שכן השנה הראשונה היא הקשה מכל.

לאמיתו של דבר, קושי רב לא היה נחלת השנה הראשונה, היה זה יותר "ירח דבש" מתמשך ומלא תשוקה, הם חשו שהעולם לא יכול להם ולקשרם החזק והחליטו לצאת לבר לחגוג את אירוע השנה הראשונה.

מעולם לא היו טיפוסים מהסוג שהטביעו את חושיהם בשכר, איך שהוא תמיד סברו כי רק אנשים עצובים צריכים את האלכוהול כדי לעזור להם להשתחרר מכבלי התוגה, אך הם? שמחה טבעית הייתה מנת חלקם.

עם זאת, הפעם חרגו ממנהגם, החליטו לשתות ולאבד את עצמם לדעת, מדוע לא בעצם? תמיד חשו בטוחים האחד עם השנייה, גם ברגעים בהם נראה כי השליטה כבר לא שולטת בהם עוד.

עתה היא נזכרת בערב יום הנישואין הנפלא אך ההזוי, שהחל בכמה ריקודים, היא זוכרת את הברמן מוזג את המשקה החריף עוד ועוד וכיצד כל פעם שהכוס מתרוקנת הוא מגיע ומוזג שוב ושוב, היא לא זוכרת אפילו מה היה המשקה שמילא את כוסותיהם, אך היא זוכרת היטב שהייתה זו כמות בלתי נדלית של נוזלים, נזכרת גם כיצד תמך בה, בעלה היקר שנייה לפני שקרסה בעילפון חושים, למרות שניכר היה שגם הוא כבר אינו שולט במעשיו.

היא זכרה שחש שלא בטוב ובעוד היא משעינה את ראשה על הבר, אפוסת כוחות, הוא רץ בשארית כוחותיו לשירותים הסמוכים, היא לא זכרה עוד דבר, פרט לעובדה שהוא היה הלום שכר וזהו, לאחר האירוע ההוא נשבעו שלא ישתו עוד ואכן שנים חלפו והם עמדו בהבטחתם.

__________________________________

היום יום נישואיהן ה- 19, סגירת מעגל, עדיין אוהבים, אך משהו בישר רעות בהתנהגות בעלה, היא חשה זאת כבר כמה שנים, למרות שמעולם לא שוחחה איתו על כך, אך היא גילתה.

היא החליטה לפגוש אותה כאן, בבר.

שיערה המקורזל ועיני התכלת הצלולות, נראו לה מוכרות, משהו חם הציף אותה כאשר הביטה בה ובמבטה העצוב. קלסתר פנים נאה, שפתיים משוטטות ואוזניים קטנות, אך מעט בולטות, מראה שהכירה היטב.

הבחורה הצעירה, התקשתה להישיר אליה את מבטה, אך נראה היה שהתרגשותה הרבה, מעצם המעמד, שיוו למראיה תזזיתיות וחוסר מנוחה שהלכו וגברו בכל דקה חולפת.

לפתע הצטלבו מבטיהן לראשונה והנערה פנתה אל האישה בת הארבעים ושלוש ואמרה לה:

"כמה זמן חיכיתי לרגע הזה" והוסיפה: "אני כבר לא פגועה היום יותר, אני יודעת שהוא אוהב אותי, למרות שהסתיר אותי ממך שנים".

היא הוסיפה: "את יודעת, למרות שהייתי טעות שלו, סלחתי לו על שעשה, הייתי חייבת, רק כך יכולתי לשוב ולאהוב את עצמי. היום אני מוכנה לקבל גם את העובדה, שהוא אפילו לא זכר שהיה איתה, עם אימא, גם אמי הייתה שיכורה כלוט ואני אפילו הצלחתי לקבל את העובדה שלא רק שהנני טעות, הם נפגשו במקום הקשה ביותר, המשפיל והמבזה ביותר את עצם קיומי, בשירותים".

עיניה דמעו, היא נגעה באישה בת הארבעים בכתפה והאישה תפסה לפתע את כף ידה של הנערה בת השבע עשרה ולחצה אותה בחום, תוך שהיא דומעת גם כן. היא אמרה לה:

"את יודעת?, תשע עשרה שנים אנו ביחד, שנים של טיפולי פוריות, שנים של תקוות שווא, שנים של כמיהה הרסנית לילד וכלום, כלום...ואז את... צר לי על שתינו אחותי, בתי שלא תהה לי לעולם, יום נישואין ראשון, השתכרות ראשונה בחיינו ואת, את, את....הסכין הגדולה ביותר שננעצה אי פעם בגבי, ידעתי עליך כל השנים, ראיתיו מסתתר בחדר לא פעם מרוכז בעצמו ואז המכתבים, כל המכתבים והשתיקה, השתיקה הרועמת שלו, העצב הזה, עלי על עקרותי ועליך וחיותך".

שתי נשים, ליד בר, עמדו ובכו את חייהן, את שותפות הגורל המתעתעת.

יום הנישואין הראשון, הפעם הראשונה והאחרונה בה השתכרה.

לא עוד.