‎"אני לא יודעת," היא גיחכה. "כנראה שבמשך שנים ייחסתי לעצמי תכונות על-טבעיות והאמנתי שביכולתי לקרוא את העתיד. שאם לא כן, אין שום הסבר הגיוני מדוע תמיד האמנתי למשפטים שלי שאמרו, 'את לא תסתדרי', 'לא יהיה לך מספיק כסף', 'לא תמצאי עבודה', 'את תצטערי על זה', 'לכי תדעי מה יהיה', 'את בסוף תישארי קרחת מכל הכיוונים'... המעניין הוא שהם תמיד הצליחו להפחיד אותי ולמנוע ממני לעשות את מה שבאמת רציתי. עד שיום אחד התעוררתי ואמרתי – די! הבנתי שהחיים קצרים ושאף אחד לא יכול לדעת מה באמת יהיה, למרות שכולנו מתיימרים לדעת. החלטתי שהדרך היחידה לחוות את החיים היא לחיות אותם בהווה, להתפטר מתפקיד הנביאה – שדרך אגב, מעולם לא ניבאה נכון, ולקחת בחשבון שסיכונים הם חלק בלתי נפרד מהחיים. ואם לא אקח את הסיכון ואצא החוצה, איך אגלה מה מחכה לי שם? מצד אחד, זה נכון שאני מסתכנת. אך מצד שני, אני אדע שאני חיה. והיום אני רוצה לחיות כמו שלא רציתי הרבה מאוד שנים. בגיל חמישים וחמש, ילדתי, אני מבינה דבר אחד, והוא שאני לא יודעת כלום. כל מה שלמדתי או ניסיתי ללמוד על החיים מתברר עתה כבועה אחת גדולה וריקה. כולם מחפשים, כולם לא יודעים, אך אף אחד לא מודה בכך. 
"שנים צעדתי בשבילים הנכונים, ניסיתי ללכת לאן שכולם הלכו, לא סטיתי מהמסגרות, שמא ידברו או ירכלו. והנה היום אני מסתכלת ותוהה – את מי בדיוק ניסיתי לְרָצות, ואיפה המדליה על כל השנים שצעדתי בשבילים הנכונים. כשהבנתי שהמדליה היחידה שאני מקבלת היא מדליה של מפסידים, אמרתי – די. וכי מה באמת כולם מחפשים בסופו של דבר, אם לא את האושר? היום אני מבינה שרק אני יודעת איפה האושר. הוא נמצא כאן, בפנים," היא אמרה ושמה את ידה על לבי. "כאן, עמוק בתוכך, נמצא האושר ."

קטע מתוך הספר ללכת אחרי הלב- סיפורה של אמה גונס


אני מאחלת לכולנו לחיות את החיים שלנו בזמן הווה
בכדי שלא נצטער על אותם דברים שלא עשינו בדיעבד
בוקר טוב לכולם