קוראי העיתונות החרדית פטורים, בס"ד, מהצורך לשמוע על התנהגותם הבהמית של ציבורים רבים בארץ, וחשופים משום כך לא פעם ל"מתקפת אינטלקט" של העוסקים במלאכת העיתונות בציבור החילוני.

איננו זקוקים לחיזוקים על ההבדל הבסיסי שיש בין יהודי שגדל על ערכים, על מושגים של עבודת מידות וצורך בתיקונם, לבין אלה שמושגיהם אחרים. די לעלות על אוטובוס ובו ילדי חיידר שובבים במיוחד, ובמקביל לכזה המכיל ילדי תיכון חילוני. אך מדהים כל פעם לגלות מחדש היכן נמצאים האנשים הנחשבים יותר אצלם.

הם, העיתונאים, לובשים לעצמם גלימה של צדק, ומספרים על ניסיונותיהם לתקן את העולם. רק דא עקא, שבדרך, ככה בלי משים או עם, הם רומסים, פוגעים והורסים לבבות של רבים. אבל מה זה משנה, העיקר שהם משיגים את מטרתם, סקופ, כותרת או כיו"ב.

רק מפרק לפרק עולה סיפור כזה או אחר, המלמד על הכלל. ואם כי אין להכליל, אך מטבע הדברים, לא מעט מאותם יפי נפש מתגלים כאנשים קטנים ורעים, רעים מאד, שמקדשים את תפקידם, ובשם חופש העיתונות הם משחיתים כל חלקה.

סיפור שפורסם בשבוע האחרון, ושנחסך מקוראי העיתונות החרדית, עסק בפיטוריו של אחד שהיה עיתונאי רשת, ופוטר מעבודתו די בפתאומיות.

בשבוע שעבר נפטר סמי עופר, אחד מעשירי המדינה, שהיה חולה מאד לאחרונה ונפטר מתוך מחלתו. פטירתו אירעה ימים מספר אחרי ששם חברותיו עלה לכותרות, כאשר האמריקאים טענו שיש להם חשד על קשר בין החברות לאיראן.

האיש, שלפי פרסומים סייע במשך שנים רבות לביטחון המדינה, לא ידע אפילו מהטיעונים האמריקאים שהגיעו רק בעת שכבר שכב על ערש דווי מוטל בחוליו. איש גם לא יודע עדיין אם היה משהו או לא. אבל יש מי שמרגיש שהכוח, כוח העיתונות בידו, והוא רקד על הדם.

אותו עיתונאי גר ברחוב טרומפלדור התל אביבי, סמוך לבית העלמין, ובשעת ההלוויה, כשהאבלים הולכים בכאב סביב מיטתו של הנפטר, השמיע האדם הלזה מוזיקה בעוצמה גבוהה מדירתו.

וזה לא הספיק לו. הוא גם צילם מהמרפסת את ההתרחשות והעלה את זה לרשת. הוא גם טרח לפרסם את דעתו בעניין, תוך שהוא מציין ש"...שמחנו, סך הכל זה כיף כשאנשים כאלו הולכים — אפילו שהם לא נעלמים אלא רק מתחלפים... מרשים או לא, לפחות ניסינו לעשות משהו".

איש המעצמה השביעית מספר בגאווה איך הוא גם שיקר לשוטרים. "עלו שוטרים, דפקו לנו על הדלת באלימות, צעקו ´משטרה´ והמשיכו לדפוק בחוזקה... אחרי שאמרנו שאין לנו קשר למוזיקה והם קצת צעקו, הם הלכו, מבלי להתנצל על זה שהם סתם תקפו אנשים שלא עשו כלום"...

אין טעם להכביר במילים, מה שנדרש מכל ילד קטן, לחשוב על האחר ולגלות רגישות לכל כאב או סבל, הופך במחי מקלדת ל"כיף" ולרמת שחיתות בלתי נתפסת. אז נכון שהאיש פוטר מעבודתו, מעסיקיו הבינו מן הסתם שפגיעה במשפחה המהווה עוצמה כלכלית אדירה במשק הישראלי, לא תיטיב עם שיתוף הפעולה הכלכלי איתם. אך מה יעשו כל האחרים שנפגעים מעיתונאים למיניהם, שמחסלים חשבונות ויורים לכל הכיוונים, ככה סתם כי בא להם?

ב"ה שלא שם חלקנו כהם, וגורלנו ככל המונם. בשפה שלהם, שם ה"בעל חסד" הוא ה"פראייר", הרי שהמושחת הופך למחפש הצדק, ודואג לחופש העיתונות. אותם כותבים יודעים, בכישרון לא מבוטל, יש לציין, למרוט, לשחוט ולמלוח את הפצעים. אותם משלחי העט שהיו ארסיים במידה שפתן מצוי יכול רק להתקנאות בהם, לא ממצמצים, רק יורים לכל הכיוונים.

רגשות? בני אדם? מידות טובות? מה זה בכלל, ולמי אכפת מהם.

למרבה הכאב, יש גם כאלה הלבושים כמונו, או לכל הפחות מתיימרים להיות חרדים, שהפגיעות שהם הצליחו ליצור בכתיבה החדה, מדהימות. בארסיות היתרה, שמעידה אולי על כשרון רב, ללא ספק, אך גם על חוסר אחריות מוגזם. יש להם חרב ביד, חרב פיפיות שמסוגלת לקרוע נשמות, אפילו גופות.

אותם שלא עוצרים באדום, שוכחים להביט ימינה ושמאלה, ושועטים אל תוך הציבוריות בלי רחם. כותבים בשצף קצף, ממלאים עמודים. הנייר, אמר איש חכם, סובל הכל, מסכן.