הנשיא הסורי בשאר אסד, ממשיך לטבוח בבני עמו ללא רחם. אלפי פליטים נמלטים ממוקד הטבח בעיר ג´סר א-שורור, לעבר טורקיה השכנה. מאז פרוץ ההפגנות בסוריה כבר נהרגו ונפצעו על פי ההערכות הזהירות אלפי אזרחים סוריים. עד לפני שבוע, התגוררו בעיר הסורית כ-50 אלף תושבים, היום היא כבר עיר רפאים, כאשר אחיו הצעיר של בשאר אסד, אחראי על הטבח האכזרי בתושבי העיר. מטוסים וטנקים מפציצים את העיר מכל הכיוונים, ותוקפים גם כלי רכב שמפנים פצועים.

העולם הנאור מגמגם לנוכח מעשי הטבח האכזריים. זו דרכו מאז ומעולם. אבל השאלה הנוקבת היא, היכן כל אנשי הרוח, האקדמיה, הספרות, התקשורת, מכל רחבי העולם בכלל וממדינת ישראל בפרט. הרי הם רגילים לפרסם כל שני וחמישי, עצומות שונות ומשונות, שנושאן העיקרי הוא דיכוי הפלשתינאים בשטחים על ידי ממשלת ישראל והצבא הנתון למרותה. הכיצד זה איש מהם אינו משמיע את קולו, כאשר שליט ערבי טובח בנתיניו כבר שבועות ארוכים?

היינו מצפים למצוא עצומות ענק בכל כלי התקשורת הגדולים בעולם, ובהן מחאה נמרצת נגד בשאר אסד וצבאו האכזר, יחד עם קריאה לכל מדינות המערב להפסיק את השתיקה הרועמת ולצאת להגנתם של אזרחים חפים מפשע. אבל כל אנשי הרוח הללו שותקים. שתיקה מוחלטת. אין להם מה לומר כאשר שליט ערבי מפציץ את בני עמו במטוסים. הם לא מארגנים הפגנות ענק או משלחות מחאה למדינות השותקות. המצפון הרגיש שלהם, אינו מתרגש כאשר ערבים שוחטים ערבים. הם אפילו אינם זוכרים שפעם הם יצאו בעצומה נגד ממשלת ישראל, על שאינה מסכימה להשיב לאותו רוצח המונים מדמשק, את השטחים שכבשה מארצו לפני 44 שנים. אם היו מחזירים לו את השטחים הללו, הוא היה יכול לטבוח גם בתומכיו הנאמנים מכפרי הדרוזים בגולן, מה שהוא מנוע מלעשות היום...

אכן, יש לכל אנשי הרוח הללו, רגישות מאוד סלקטיבית. את קולם היקר מפז, הם שומרים רק להזדמנויות מיוחדות, כמו "הטבח הנורא" שביצעו חיילי הצבא הישראלי ב"פעילי שלום" טורקיים, או אירועים מעין אלו, בהן מעורבת מדינת ישראל. בזמן הנותר, המצפון שלהם פשוט יוצא להפוגה ונתון בתרדמת ממושכת, עד לאירוע הבא — אולי המשט המתוכנן בקרוב — שם הם ישובו להשמיע את קול מחאתם.