קישור לפרק א

קישור לפרק ב

כל חבריי הם חברי ילדות,

הכרנו כולנו בבית הספר היסודי,

הגענו יחד עד הצבא, השתחררנו יחד,

חלק מאיתנו טסו לארצות הברית, השאר הצטרפו לאחר שנה.

באחד מאותם ערבים קרירים של לילות הקיץ המהבילים של מיאמי מצאנו עצמנו יושבים על שפת הבריכה

בביתו של אחד מאיתנו, שותים מילר (בירה אמריקאית שנפתחת בסיבוב הפקק, בלי פותחן)

ותוהים כיצד הגענו לכאן כולנו יחד, עד פלורידה, מאוחדים,

נושאים באמתחתנו את כל החוויות המשותפות שצברנו במרוצת השנים...

מצחיק שיוצא לנו לומר את אותו הדבר גם היום, כמעט 17 שנה אחרי.

אחרי האוניברסיטה, אחרי הנישואים, הנשים, המשפחות, העסקים, המסעות והשטויות שעשינו

ועדיין בכל שנה, כשכולנו חוזרים יחד מהחופשת סקי המסורתית,

שמונה חברים טובים,

כולם משלמים מראש על החופשה של השנה הבאה, כך שמי שירצה לבטל, יפסיד את כל עלות הנסיעה.

תוכנית מעולה שגרמה לאפס אחוז ביטולים כבר שמונה שנים...

אז בהמשך לוטו הגורף פלוס נזיפה חמורה, שקיבלתי לאחר פרק ב' על המשך הכתיבה,

אני מורשה רק להעלות אנקדטות קטנות ולא מזיקות על עברנו המשותף (וגם על זה אני נאלץ לעבור צנזורה)

מעין פרויקט הנצחה קטן של מאורעות בלתי נשכחים.

אז פרק ג' מסתכם בלילה אחד על חוף הים בהרצליה לפני בדיוק 19 שנה.

רצה הגורל ושלושתנו יצאנו שבת ביחד,

היינו קצת אחרי גיל 18 נסענו עם החברות שהיו לנו באותה תקופה לחוף הרצליה.

הים היה חשוך, שקט, רק רחש התנפצות המשברים על החוף.

פרשנו את השמיכות, הנחנו את הגלשנים על החול לידנו והתיישבנו

אני לא זוכר מי הייתה החברה שלי באותו לילה, אני רק זוכר שאהבתי אותה .

כל הלילה, שתינו בירות וצחקנו, צחוק משוחרר של ילדים בלי דאגות בלי צרות,

בלי מחשבות על כסף או עסקים, בלי אחריות, בלי דוחות רבעוניים ובלי יעדים לטווח ארוך..

רק שלושה ילדים שבאו לגלוש ובטוחים שהעולם נברא רק עבורם.

נשארנו ערים עד הבוקר,

עשרים דקות לפני עלות השחר נכנסנו עם הגלשנים לתוך המים,

חותרים באיטיות מלאת חשיבות עצמית אל מעבר לגלים.

הים מפחיד בחושך, למרות שהלילה היה ליל ירח מלא, המים היו מוארים רק קלות באורו של הירח.

התיישבנו על הגלשנים, ממתינים לאור ראשון כדי שנוכל לגלוש.

ובשניה שעלתה השמש ממזרח והים הוצף באור,

באותו רגע מזוקק של שלושה חברים טובים,

שיושבים על שלושה גלשנים בבוקר יום שבת בהרצליה

שלוש החברות על החוף, ערות מסתכלות עלינו מרחוק במעין הערצה (או שזה רק היה נדמה לי)

בדיוק בשניה הזו ממש, חוויתי את תחושת החופש המזוכך ביותר, החד ביותר,

תמצות של ההרגשה המופלאה הזו, שכולם תרים אחריה כולל אני

כבר עשרים שנה תר ולא משחזר

מנסה ומעלה חרס בידי

ככה סתם, בלי סיבה מיוחדת, בלי מאורע מרגש ומכונן

חוויתי את הטופ ..

אבל כל מי שמכוון את ליבו אל רגע מאושר אחד שחלף, את הרגע ההוא כבר לא יחזיר, אבל את הנוכחי בטוח יאבד, אז פשוט הפסקתי לנסות .

ואסיים במשפט ששמעתי פעם ממישהי שהייתה יותר חכמה מכמה שהיא הייתה יפה:

"האושר אינו מושלם עד שלא מתחלקים בו"

ואם כבר בהנצחה עסקינן, הרי כמה תמונות שנשתמרו מאותו יום....