אש מאנשים קרים. השיר הזה מהדהד בי המון בזמן האחרון - מבול, של קרן פלס המעולה. ובטח שהוא מהדהד, כשאני המון המון חושבת על האהוב שובר הלבבות שלי. וגם היא, היה לה כנראה אהוב כזה. שהיא נשברת ממנו. ששלף עליה מילים. הראה לה כאב. היה קר, קור שמקפיא עמוק, ולא היתה לה הגנה. נשמע מוכר. היא כותבת שהאהבה חנקה אותה. אותי הקשר חנק. ההתנהגות המזוויעה והאנוכית שלו חנקה אותי. כמו אצלה, גם אצלי, המלחמה שהקפיאה את הלב. הוא התקשה מרוב שהוא אוהב ולא יכול לעמוד במלחמות כאלה. וזה כואב וקשה. המון שכבות כואבות כבר יש על הלב הזה. והימים כבדים ורדופי שינה. כמו שהיא כותבת ומכירה.

והנה, היא כותבת שגם טוב לה. "יש לי אותי לאט וטוב לי". יש לה אותה לאט וטוב לה. מדהים. ואפילו הוא מוסיפה שהלב התאחה. הלוואי עליי. היא כותבת כל כך יפה: השקיעה רק נחה ותשוב לזרוח. צודקת. כשהיא שרה על זה שמסתמן בה כוח - אני מאמינה לה. וזה עושה לי גם קצת סימונים של כוח. זה מוזר. סך הכל שיר. ובכל זאת. מחזק. היא כועסת על עצמה. ואז סולחת. וגם אני, נראה לי, כועסת על עצמי, על מה שהיה ואיך הגעתי עד הלום. וסולחת? כן. נראה לי שכן.

והפזמון חזק ביותר. היא עם עצמה והיא לעצמה. היא שומרת את עצמה קרוב, ועושה לעצמה גג, גם כשיורד מבול, יש לה גג, יש לה מחסה, יש לה בית, יש לה הגנה, היא יצרה אותה. המילים שוב כל כך מוכרות: הרחובות צרים, כי יש אנשים קרים. אבל היא לא תוותר להם ולא תתקרר איתם.

היא תהיה אש לאנשים קרים. וגם אני.

החורף יתרחב, מבול וקור, ובכל זאת יכיל את האש הזאת. ועוד איך יכיל, היא צועקת. וגם לי בא לצעוק:

אני אהיה לי אש מאנשים קרים.

אז אני צועקת. כי היה קר. במיוחד בסוף. קר. ועדיין קר. אין שם חום. אין בו חום לבוא אליו. לברוח אליו. ולמרות זאת קשה להפסיק לזכור אותו, כמו שהיא כותבת: מסתמן בי כוח לזכור אותך הרבה. אבל בסוף לשכוח. האם גם אני בסוף אשכח? האם בכלל אני רוצה לשכוח? הרי הנה אני פה כותבת עליו ועל הכאב שלי...

http://www.youtube.com/watch?v=dfO8aFEnEoA&feature=player_embedded