כשנחו עיניי עליו ידעתי,  רק מעצם שמו על אף שאינו קל, ידעתי שהוא ירתק ויסחוף אותי בדיוק כפי שכמהתי זה זמן רב.   

'עריסת האויב' שמו.

שם שמעיד על הניגוד שהוא צופן בחובו -  רכות מול קושי, חום מול קור, ראשית הדרך מול סופה, תקווה מול ייאוש.

הסופרת שרה יאנג (שהינה גם סופרת ילדים מוערכת )  כותבת  על סיפור אהבה, שמעורב בהמון החלטות  קשות מנשוא שחייב אדם לפעמים לקחת  על עצמו והמקורבים לו בכדי לשרוד.

בספר היא מבכה את מה שאובד במלחמה, אך נותנת לקורא את התחושה שלמרות הכאב והקשיים אסור אף פעם לאבד את התקווה – והיא מנצנצת ככוכב זוהר באפילה.

היא נשענת בסיפורה על פיסת היסטוריה שהינה עלומה וזוועתית לרובנו מתקופת מלחמת העולם השנייה והיא: פרוייקט הליבנסבורן – מעיין החיים.

את הפרוייקט המטורף הגה הימלר עוד בשנת 1935 שהרעיון העומד בבסיסו היה הקמת מעונות לנשים הרות 'טהורות גזע'  גרמניות או סקנדינביות בין אם הן נשואות בין אם לאו לשם מטרה אחת בלבד: השבחת הגזע הארי.

מתוך הספר:

"גבירותי," הוא פנה אלינו. "אתן נושאות בקרבכן את האוצר הגדול ביותר של האומה, את עוצמתה של גרמניה לעתיד. שבו בבקשה." .. "בכל מלחמה נשפך דם רב. חובתן הנאצלת ביותר של נשים גרמניות ונשים מגזע טוב היא להיות לאימהות, במסגרת הנישואים או מחוצה לה, ולא בחוסר אחריות, אלא ברצינות מוסרית עמוקה, אימהות לבניהם של חיילים בשירות פעיל שרק יד הגורל תכריע אם ישובו או ימותו למען גרמניה.." 

בנוסף, במסגרת המעונות לא מעט נשים ונערות צעירות גרמניות שטופות מוח, קיימו יחסי מין עם חיילים מאס-אס כדי ללדת תינוקות שיהיו בעתיד חייל הרייך השלישי.

התינוקות המושלמים שנולדו להן נמסרו לאימוץ למשפחות נאציות אריות טהורות.

לאחר המלחמה, אימהות שניסו למצוא את ילדיהן לא הצליחו בזאת, שכן הרשומות נשמרו בסוד או הושמדו. פרוייקט זה היווה טרגדיה שהשפיעה על נשים וילדים בכל רחבי אירופה.

לא יכולתי להתנתק מהספר. הוא כתוב בצורה קולחת, מעניינת, סוחפת, רגישה ואמינה ביותר. לרגע חשבתי שהסופרת חוותה את המסופר על בשרה.

 אסיים בציטוט נפלא מהספר:

"הבנתי שרגעי שמחה אינם אקראיים ואין לצפות שיבואו מאליהם. את רגעי השמחה צריכים לגנוב.."