עברה שנה (פרידה, כלבה)

ואני זוכרת כאילו שזה רק היה אתמול.

אני עדיין בטוחה שתקפצי אליי שאני נכנסת לבית שהיה שלנו.

אימא לא מבינה למה אני לא אוהבת לבוא. זה בכלל לא בגללה. זה כי זה הבית שלנו ביחד. וכשאת לא שם אני מתחרפנת.

הפינה שלך ריקה וזה לא הגיוני כי הוא שלך, וישבת שם תמיד.

אני יודעת שסבלת.

ואני יודעת ש17 שנים לכלבה זה ממש מכובד, וכנראה שהיו לך חיים טובים שהחזקת.

ובכל זאת המחשבה שנתתי לוטרינר לשים לך רעל... זה אוכל אותי.

זה כאילו שמאז שאת לא פה, מאז שהרדמנו אותך הרדמתי חלק מעצמי.

מהרגע שראיתי אתוך בצער בעלי חיים ידעתי שתהיי שלי

ואת ידעת גם, כי מכולם את פחדת, אפילו מהמתנדבים ורק ממני לא,

קפצת לי על הירך, בכזה בטחון

ידעת שאקח אותך.

היה צריך לעקר אותך כדי להוציא אותך משם ואני זוכרת שחיכיתי לך שבוע, והיום הזה ב22.10. 1993

שבוע אחרי היומולדת 10 שלי, קבלתי במתנה את החברה הכי טובה שלי.

16 שנים אחרי ועוד חצי היינו צריכות להפרד.

ואני יודעת שלא היה לך כלכך נעים עם הגידול ומה שהיה לך ברגל

אבל אכלת, ושתית ויצאנו החוצה לטייל אפילו ביום שהרדמנו אותך.

כשהלכנו וטרינר את התקרבת אליי כאילו את הבת שלי ומבקשת ממני לא לתת אותך לאיש הנורא הזה

ואני לא ידעתי מה לעשות

ונתתי להם.

אבל אני לא חושבת שרצית ללכת

ואני לא אסלח לעצמי על זה בעולם

כי את תמיד חייכת

ואם היית פה היית מלקקת את הדמעות שלי

ומסתכלת עליי במבט הזה שלך וגורמת לי לא לבכות

ואז היית מחייכת את החיוך הזה, הסטלני הזה שלך

 וככה אני רוצה לזכור אותך

ואני כלכך מקווה ששם בגן עדן את סולחת לי

ויודעת שאין יום בחיים האלה שאני לא חושבת עלייך.

התמונה האחרונה צולמה כמה ימים לפני שהיא כבר לא הייתה והיא דווקא ניראית כמו גורה

היא כלבה שתמיד חייכה ואני מאמינה שהיא עוד מחייכת לי מהמקום הטוב שהיא נמצאת בו

תנצבה

וכן אני יודעת שאני בוכה על כלבה, אבל רק מי שבעל כלבים יודע שזו לא "רק" כלבה, היא יותר מהכל

וכל מי שמכיר אותי יודע שהיא לא סתם כלבה, זו ג'ני, ולא סתם היא כלבת הפלא.