נחשבה תמיד עצלנית, בייחוד בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי בו למדה שנתיים.

הקושי שלה לקבל על עצמה נימת דיבור מתחסדת, כמתחייב ממנהגי המקום, הוציא לה שם של 'עוף מוזר'.

עוד לפני כן, בימים שלמדה לכתוב, לא הבינה מדוע עליה לשקוד על כתיבת ה'נון' הסופית.

סימנה את התחלתה, ולא הבינה כיצד זה טועים קוראיה וחושבים שרצתה לכתוב 'וו'.

הלא סימנה את התחלתה הפיסית של האות, והשאר, חשבה, יובהר מן ההקשר.

בהמשך, כשלמדה אנגלית, לא הבינה את הסיבה לכך שדוברי השפה הזרה הזו מסבכים לעצמם את החיים והוגים הטיות פועל כגון הווה מתמשך.

ניתן בהחלט לנהל תקשורת יעילה גם תוך שימוש בשלושה זמנים בלבד, עבר, הווה ועתיד, חשבה. עובדה שכך זה בעברית...

בהמשך, כשבגרה והחלה לבשל, לא אהבה את החלקים שדרשו עבודה לפי מתכון – אפייה, למשל.

עצם ההכרח לקבל עליה עול הוראות של אדם אחר הפריע לה.

שירותה הצבאי היה סבל מתחילתו ועד סופו.

חשבה להעביר את רוע הגזירה בנישואי בזק, אך גם אלה חייבו הדרכה אצל הרבנית, והיא, הלא, נרתעה מלקבל על עצמה כל עול שהוא...

בהמשך, משמצאה עצמה מנהלת משק בית, השתדלה להמעיט ככל האפשר במאמץ שמצריך הדבר.

להפתעתה, גילתה שהיא הייתה בחברה טובה: יחד עמה ניסו להקטין מאמצים עקרות בית רבות נוספות.

לימים, הביאה את נטיית הלב הטבעית לדרגת אמנות ממש.

כך העדיפה לקרוא את הגרסאות המקוצרות של ספרי הקלאסיקה, אלה שחביבות על תלמידי בית הספר התיכון הלומדים לקראת בגרות.

הגרסאות המקוצרות הכילו רק את העיקר בעלילה: התחלה, אמצע וסוף, והותירו בצד כל אותה התעסקות מיותרת בפרטים שהשרתה עליה שעמום במקרה הטוב, ודכדוך במקרה הטוב פחות.

סריגה הייתה עיסוק בעייתי. מעודה לא הבינה מדוע כדאי להשקיעה שעות ארוכות בעיסוק שתוצאתו נתונה בספק.

לשם כך המציאו את הבגד המוכן, חשבה.

כך הצליחה לנהל אורח חיים בורגני סביר למדיי.

עד לאותו יום הרה אסון.

חברותיה הרבות, אלה שהיו שותפות שקטות לנטיות ליבה, נדנדו לה מזה זמן בדבר הצורך בטיפול נפשי.

כולן כבר בילו מספר שעות על ספת הטיפולים, הבינה, אם לא בין הסדינים יחד עם המטפל, והיא חשה שהעדר החוויה פוגם בעומק קיומה.

שלא לדבר על יכולתה להיות שותפה ערה לשיחות סלון בנושא.

המטפלת שנבחרה למשימה הייתה מוכרת ומקצועית.

זמן מה ניהלו השתיים חילופי דברים יגעים תוך שעמום הדדי, במיטב מסורת האנליזה הפרוידיאנית.

ואז הציעה המטפלת לשחק באסוציאציות חופשיות.

שומו שמים!

הדבר חייב אותה להיות משתתפת פעילה!

יתירה מזו, נדרשה לדמיין על פי הוראה מונחית ואף לדווח על כך...

מוחה, שלא היה רגיל באירועים כאלה, הכריז מייד על שביתה איטלקית: אף אסוציאציה לא חלפה בו.

אפילו לא הקטנה ביותר.

ניסתה להיחלץ מן המצב במתן אסוציאציות חבוטות, כאלה שלא ידרשו ממנה מאמץ ישיר, אך המטפלת מייד הבחינה בזיוף.

שקלה להשים עצמה מתעלפת, כפי שעשתה כדי להיחלץ מתרומת דם בזמנו, אך הדבר היה עולה בשכרן של כמה שעות טיפול שתיאלץ לשלם למטפלת.

בהדרגה, שמה לב לעובדה שהמטפלת משתתפת בטיפול פחות ופחות.

עוד פחות ממה שחייב אותה מעמדה.

החלה לראות אותה לעתים נדירות, בשל ביטולי הטיפולים הרבים שזו יזמה.

עד שהגיעה היום בו הודיעה לה המטפלת כי הטיפול הסתיים.

'אבל למה?' ניסתה למחות, וזכתה בתגובה שהפתיעה אותה:

'אני עוזבת את המקצוע', אמרה בת שיחה. 'הבנתי שהוא מצריך תעצומות נפש רבות מדיי.'

לטענה זו, כמובן, לא היה לה מה לומר.