אז היום למדתי כמה דברים על חוסר היכולת שלנו לדבר ולהקשיב אחד לשניה. והבנתי איך כעסנו וצעקנו והאשמנו ולא דיברנו ולא הקשבנו ולא אפשרנו שום צמיחה. רק ניסינו להוכיח כמה אנחנו צודקים. אני יותר, אבל גם הוא. ועדיין אני רוצה להגיד - אני צודקת. והוא, בהמון דברים, ממש לא היה בסדר. ולכן הקושי והכאב שלי היו במקום. אבל לא דיברנו כמו שצריך. ולא הקשבנו. הזמן לדבר לא היה הזמן הנכון. לא היה בריא לדבר אז.  והמידתיות.... ההתחשבנות הזאת שלי וגם שלו. אני התחשבנתי איתו על כל מה שהיה מהתחלה. בלי מיקוד. וניתחתי לו את האם אם אמא של האופי וחשפתי את כל מה ששלילי בו. והוא התחשבן איתי על מה שהיה שבהתחלה, ומה שהיה אמור להיות ומה שלא, ועוד הוא התחשבן איתי על כל הפעמים שהתחשבנתי איתו. מעגל הרסני שכזה. הלוואי והייתי מפסיקה, אבל באותו רגע לא יכולתי. כמה נורא. וכל הזמן הזה שניסיתי לשנות אותו. אבל כמו שלמדתי מאורלי היום, לא צריך לשנות. יש ניגודים. צריך לבנות גשר מעל הניגודים, כדי לחזק את הקשר.

חבל שכבר מאוחר מידי.