יש כל כך הרבה חוויות מהודו שרציתי לשתף בהן, כל כך הרבה תמונות מדהימות, סרטוני וידאו מצחיקים, נהר של מילים שרציתי לכתוב....

ואז זה קרה.

או אז, הגיעה לה הבשורה שנותנת פרספקטיבה אחרת לכל. מה בדיוק קרה זה לא ממש משנה, אבל מה שמשנה זה שזה מסוג הדברים שאת לא יודעת איך לעכל. שבא לך לבכות, ולצעוק, ולחבק ולומר שיהיה בסדר, ומנגד בא לך להעלם - שלא יבנו עליך, שעד שמצאת את חייך שלך את לא רוצה להשאב שוב לחיים של אחרים, את לא רוצה לתמוך, את לא רוצה "להיות שם", את לא רוצה לוותר, לשים את כל העולם לפניך.

אבל כל ה"אחרים" האלה הם האנשים שאת אוהבת. הם חלק ממך, וגם הנתינה והאהבה הם חלק ממך.

וגם הריצוי, וגם הדיכוי, וגם הויתור.

וזה שיח פנימי שרק מתחיל לו עכשיו. ומה יהיה הלאה???