סיפור מעצרו של "המרגל" הישראלי בקהיר, אילן גרפל, נראה כעוד אחד מסיפורי הבדים של השלטון המצרי, שנועד להסיח את דעת ההמונים מאוזלת היד של השלטונות. אין זה הסיפור ההזוי הראשון המעסיק את התקשורת המצרית, כך היה במקרה של עזאם עזאם שישב שנים בכלא המצרי בעוון "ריגול", בלי כל הוכחה לכך, כך גם היה הסיפור של הכריש הטורף ששיגר ה"מוסד" הישראלי לחופי סיני כדי לפגוע בתיירות המצרית, וכך שלל הסיפורים הבדויים, שנועדו להפנות את זעם ההמונים מהשלטון המסואב אל היהודים המסוכנים.

הדימיון המזרחי, אינו יודע גבולות. התקשורת המצרית, זו שאמורה היתה להפעיל מעט חוש ביקורת, במיוחד לאחר הדחתו של מובארק והתיימרותה להציג עצמה מעט חופשית ודמוקרטית, משלהבת את ההמונים אחר הסיפור הנראה על פניו הזוי ובדוי. כותרות ענק מכריזות על המהלומה שספג ה"מוסד" הישראלי בעקבות לכידת המרגל המסוכן, והיא "חושפת" שלל פרטים המוכיחים בעליל כי מדובר במרגל מסוכן, כמו העובדה שהוא החזיק ברשותו טלפון סלולרי ומחשב נייד. אם זה לא היה עצוב ומדאיג, זה יכול היה לשמש חומר מעולה לסיפור היתולי.

למזלו של גרפל, הוא נכנס למצרים עם דרכונו האמריקאי, ובכך מובטח לו טיפול מסור של הקונסוליה האמריקאית. סביר להניח כי בסופו של הסיפור, יגורש גרפל ממצרים, מבלי שהמצרים יודו כי בדו עלילת-דם מלבם. אם היה מדובר באזרח ישראלי, סיכוייו להשתחרר בשנים הקרובות, היו קלושים למדי. יש לשלטון הצבאי המצרי עניין להפוך את הפרשייה לנושא מרכזי, שידחק לשוליים את העובדה כי השלטון החדש אינו עושה דבר וחצי דבר לקידומה של מצרים לאחר הדחתו של השליט הקודם.

יש מי שמודאגים מהרוח האנטישמית הנודפת מקהיר, אבל צריך להזכיר להם כי סיפורים מעין אלו, ליוו גם את ימי כהונתו של מובארק, שיש המדברים עליו בערגה. השלטון המצרי מעולם לא בלם סיפורים אנטישמיים מעין אלו, והתקשורת המצרית המשיכה כל העת להסית כנגד מדינת ישראל בלי מעצורים. אין כל סיבה שהשלטון החדש במצרים, יפעל נגד המגמות האנטישמיות הללו, כאשר הן משרתות את מטרותיו, אבל הפרשייה מן הסתם תסתיים במהרה, כי הדבר האחרון שהשלטון המצרי זקוק לו כיום, זהו עימות עם הממשל האמריקאי.