איך הזמן עובר כל כך מהר, חומק מבין האצבעות. נדמה כאילו רק אתמול היד קצת רעדה בזמן שבאתי לחתום על חוזה לדירה. דירה ראשונה, המון חששות. מה יהיה, ואם לא אסתדר ומה עושים עם הצ'קים ואיך משלמים ומה עם הבנק והעירייה. כבר עברה שנה אחת, בדירת חדר בגבעתיים. האסימון נפל לא מזמן כשיישבתי במכונית של הורי (לי מה לעשות, אין אחת – גם לא קטנוע) באחד מימות השבוע. הגשם בחוץ החליט שהפעם הוא נותן את כל מה שיש לו, גם אם זה רק לחצי שעה ולא יותר. לדירה נכנסתי בזמן חורף. הראש מתחיל לחשב חישובים ולנסות לברר? האם לעזוב או להישאר. ואז תמיד יש זמן לסיכומים של מה היה ואיך ולמה. עולה השאלה: "מה, כבר עברה שנה?" אז הנה רשימה קצרה, מעין רשומון מתבקש, (או שלא), של מה שהיה: חורף אחד, קר במיוחד ודוד שלא עבד (ותוקן) תודות לדודי מתקן הדודים. עבודה אחת לעיתים קשה, לעיתים מתגמלת ברוב המקרים די מתסכלת. אהבה אחת קצרצרה (ללילה אחד) שאחר כך נעלמה ותחושת החמצה, שגם היא נעלמה די מהר. מספר דייטים ברמה כזו או אחרת של עניין והצלחה. יום הולדת וזוג דגי זהב מתנה(אללה ירחמם) ואקווריום שנשאר מיותם. עבודה אחרת במקום רחוק. מסע פנימי ומבט עמוק וחיפוש מתמשך על פני ארץ. קיץ שלא בטוח שהוא רוצה להסתיים. חתונה אחת של אחות יקרה עד בלי די, מספר נסיעות לאילת (קצת צלילות למען השקט הנפשי) אכזבות, הצלחות, קצת בכי, קצת צחוק, רגעים יפים בשבת בבוקר, ימים של רעש מחריש אוזניים, חגים וזמנים לששון ומזון (ובעקבותיו הבטחה לחזור לכושר) סדקים בתקרה (יתוקנו בקרוב) ומבטים במראה. ומכאן לאן? לשנה נוספת ככל הנראה בדירה אחת שכורה בגבעתיים. |