תמיד משאירה אותי השיחה עם אותן חיילות\קצינות קישור מבודח קמעה. כבר שנתיים אני "בהקפאה", מצורף ליחידת רפאים ובתפקיד עלום שם. כל פעם שביקשתי לדעת מה תפקידי קיבלתי תשובה זהה: "אתה רק בחירום, מה זה משנה". ואני הסקרן מנסה לדלות רעיונות מה אני אמור לעשות במקרה "חירום-מילחמתי" בלי הכנה וידיעה מה לעזאזעל תפקידי.

במשך השנים, כאשר אני מקבל את שיחת העידכון התקופתית, אני מציע להן אולי תיגרעו אותי מהמערך הלוחם, הרי בין כה וכה אני "כבר זקן" והתשובה היא "אפשר, אתה קצין". אני מחייך לעצמי - מה הואיל לי שם התואר הנ"ל? רק כאב ראש, לא יותר מידי הטבות והרבה יותר מטלות והתחייבויות.

אפרופו, השיחות תכפו יותר מהמקובל והזכור לי, ואני משועשע, משתף פעולה, מפלרטט עם הצעירות מרגיש חשוב ומחוזר כמו שלא הייתי הרבה שנים.

בשבוע שעבר אימי מתקשרת אליי בבהלה - "מחפשים אותך מהצבא, הם לא מצליחים להשיג אותך, ככה אמרו לי, קרה משהו?" - הרגעתי אותה שימיי "כלוחם עז-רוח" עברו להם ובטח סתם עידכון פרטים חוזר.

כדרכי, הסקרנות עולה עלי יותר מהרגיל וחזרתי למספר של הנחמדונת שחיפשה אותי. היא שמחה והתחילה בזאת שהיא רוצה לבשר לי כי צבא ההגנה לישראל החליט לשחרר אותי לאזרחות.

ההצהרה לא הסתיימה רק בזאת. בהמשך הנשימה נתנה לי את ברכתו של הקצין הגבוה והאחראי על... ובקשתו האם אני רוצה להמשיך להתנדב לאותה יחידת מילואים ולהמשיך לתפקיד הרפאים הלא מוגדר שבחרו בשבילי עוד זמן מה בהתנדבות.

מה רבה הייתה שמחתי לחלקה הראשון של דבריה בדבר שיחרורי מחובתי האזרחית
ומשעשעת יותר לחלקה השני. הסכמתי איתה על התשבוחות והדברים היפים, אבל הבהרתי חד משמעית כי אני הולך להינות מעכשיו והלאה מחירותי. סיכמנו כי את התעודה המיוחלת אקבל בטקס הנערך בפיקוד. אם לא אגיע, אז התעודה תישלח בדאר לשיקול דעתי המלאה והחופשית.

חשבתי על כך רבות ורציתי להציע את עצמי כשכיר חרב "בהקפאה", לכל המרבה במחיר הרי יש לי הרבה ניסיון לשבת בבית בלי לעשות כלום.

ועם כל הכבוד, הפרחים לצה"ל!