שיחת טלפון, כל שיחה משחררת אנרגיה שבאה והופכת את חיי, כמו גל צונמי ענק שבא ושוטף והופך כל דבר יציב או זמני שנקרה בדרכו. כך אני נשארת תמיד בסוף- חסרת כל, בודדה ובלי אנרגיה. רבים ניסו לעמוד בפני המשימה, לחבק אותי כשהגל בא אבל הגל עוצמתי וכמו בטבע לא נותן לדבר להישאר שלם ומחובר אליי. לאחר הגל יש שקט, נותר להסתכל מסביב ולאמוד את הנזק..נזק של צונמי לא תמיד ניתן לתקן. וכך הם חיי, כל פעם התחלה חדשה, תקווה והגל האימתני שבא שוב ושוב ומפיל אותי למערבולת שבמהלכה אני נותרת מרוחקת ומספר הניצולים בדרך כלל הוא 1- אני. אבל מה שווה האני אם הוא לבד? ומה שווה לנסות כל פעם מחדש לאחר כל כך הרבה פעמים שנסחפתי למעמקים ונפלטתי מהגל (אין לו באמת צורך בי, הצורך היחיד הוא הרצון שלו להיות גל) לאחר שהוא סיים את פעילותו? השנים עוברות אך כלום לא משתנה, הגל שב וחוזר, האם הדרך היחידה היא להתרחק ממנו?