כשהייתי קטן, גרנו בבית מיוחד מאוד, בית אבן עם רעפים אדומים עם נוף יפיפה, הצופה על מפרץ חיפה והצפון.

בימי חורף בהירים היה אפשר אפילו לראות את השלג שנערם על החרמון.

זו הייתה מרפסת מאוד גדולה , עם ירידה לגינה, גם גדולה מאוד ושם עולם הדימיון שלי היה פועל שעות נוספות.

המרפסת הזו הייתה לי מפלט ילדות... בה זורקים כדור לסל, מתנדנדים בערסל הכתום בבריזה שבאה מהעיר.

למרפסת היה  אולם ,חיסרון אחד בולט.

בגג הרעפים הישן של הבית, קיננו להן בנחת ובחדווה, עשרות יונים רבות.

וכל פעם שהיו באים אורחים, היה צריך לגרד את החרא שלהם מרצפת המרפסת ולשטוף את רהיטי הגינה ביסודיות.

ומידי פעם קיבלנו גם הפגזות בשידור חי, מיותר לציין שצחקוקי "זה מביא מזל" היו עניין שבשגרה, למרות שאני לא מבין איך בדיוק זה יכול להתפרש כמזל כשציפור מחרבנת עלייך, אבל זה לדיון אחר כנראה.

אעצור ואמר שאמנם אני לא צמחוני, אבל בעלי חיים ושמירתם היא ערך עליון עבורי.

תמיד היה כלב/ה כבן/בת משפחה ותמיד האהבה אליהם היא גדולה .

ואז הייתה לי את נטאשה... קיבלתי אותה לפני העלייה הרוסית... זה היה בהשראת הלהקה.

ואז באה העליה הרוסית המופלאה, ואני מתכוון לזה ברצינות מופלאה וקיצרנו את זה ל"טאשה", כדי לא פגוע ברגשותיו של ציבור שלם של נטאשות.

סבא שלי היה איש מיוחד, והייתה לו זיקה עמוקה לעולם הצייד, הירי, וחוויית הגבריות של העולם הישן.

צדים/דגים/מגדלים בשביל לאכול. ובאמת כך היה. אבי והוא היו יוצאים לציד חזירים וחוגלות, יוצאים למסעות דיג באילת של שנות השישים שבעים וכתוצאה מזה ישנם גם שלל סיפורים צבעוניים סטייל "הכריש" או "משפחת חזירי הבר"

או "הסופה הדרומית שהפכה את כל אילת".

באותה ארוחת צהריים על המרפסת, באותו היום חירבנה לסבא שלי יונה על הראש.

הוא היה איש עם חוש הומור וסבתא שלי אספה מגבונים לחים ,עוד לפני שחשבו לשווק את זה מחוץ למסעדות בשר.

שוב צחקוקיי "זה מביא מזל" גם מצד סבא שלי אבל אז השתלשלות אירועים מענינת,

הוא נכנס פנימה, לקח את רובה האויר הישן עם הטלסקופ.

כיוון היטב, הוא היה קלעי מחונן והרג את היונה, זו האחרונה כבר לא חירבנה עלינו יותר.

היא נפלה לא רחוק ממני, נורא נבהלתי, הייתי ילד.

ועוד סבי הגדיל לעשות, מלק את ראשה של היונה בידיו "שלא תסבול" ונתן לטאשה להריח ,אולי יבוא לה חטיף מכונף טרי "היא כלב ציד לא?"

טאשה לא לקחה... היא הייתה אצילית, מה שהיא הורגת היא תאכל או תקבור.

גם סבא שלי היה איש אציל. נדיר בנדיבותו, כשהוא דיבר אלייך היית יודע שהוא איתך.

היה מפתיע ומפנק את כל סובביו, היה מעסיק הגון לכל עובדיו וגעגועיי אליו מתחזקים בכל שנה שעוברת.

איש ערכי. לטוב ולרע. סבא שלי.

השלמתי עם תמונת אותו היום עם היונה, סבא שלי, נטאשה והמרפסת.

וככל שהשנים עוברות, אני מעריך את אותו היום כלבנה קטנה ומעצבת אישיות.

חלק קטן מהמבנה שלי כאדם.

יש עוד מלא כאלו.

אולי אני אכתוב עליהם פעם.