חמש שנים של שיכרון חושים, כך אפשר לכנות את מחצית העשור האחרון בחיי.

בתחילה, לפני עשור הייתי ילדה בת שלושים, שהסכימה לעבוד בשכר מינימאלי, לנסוע בכל הארץ עם משקל כבד של מתכת ולהנות כל כך להנות...כל כך להנות עד אשר הסיפוק מהעבודה, מהמגע עם אוכלוסיות מיוחדות הצליח להכהות את חושי ולאפשר לי להסתפק בשכר מבזה בשם השליחות.

אחר כך התמסרתי ליקר לי מכל ונדדתי צפונה לטובת עתיד טוב יותר.

עד אשר הבטלה וחוסר המעש פגעו קשות בשגרת יומי ובתחושת החיוניות.

ואז בלוג, בלוג במקום אחר, לא כאן, שפתחתי לשם הנאה ואט אט, החל להיות מקודם לעמודים הראשונים של הפורטל והערכה עצמית שגדלה מתוך המקום הכי אינטימי ציבורי שיש - בלוג.

אחר כך שלב העיתונות, שוב ההנאה, הנאה שגם רופדה היטב במושגים כמו 'הכרה מקצועית', 'סטאז' ו'יוקרה' והתכחשות לעובדה הפשוטה שאני כבר שנים עובדת התנדבותית בשם מיליון סיבות שאין בהן הרבה.

הייתי צריכה להגיע לאן שאני היום, שזה כמובן רק אמצע מסע על מנת להבין שאני לא מוכנה עוד לחבור אל אנשים מקושרים, אל אתרים מקושרים, אל חברות מקושרות ולא מעט מקושרים שקושרים אותי אליהם בחבל אחד קטן, חבל חוסר ההערכה העצמית ביכולותיי ובחשיבה שיכולות הן נכס חסר מחיר.

הייתי צריכה להיות שם איתכם 'מקושרים' שלי כי הייתי מחוברת בחבלי התפתחות זהות עצמית מקצועית, בחבל חוסר הערכה ורק עכשיו בגיל ארבעים כאשר נולדתי לראשונה אני חותכת את חבל הטבור הלא מזין הזה...בעצם זה שהזין אתכם ומתחילה לעמוד ברשות עצמי.

הכל היה חינם או בתשלום סמלי, נתתם לי צ'אנס של טירונית, עשיתם לי טובה כדי לחשוף אותי...תודה, פעם באמת האמנתי שהיה זה צ'אנס חסר תקדים.

מסתבר שיוקרה הוא מושג נזיל וזולג, פעם כשהייתי קנה רצוץ כמהתי לשמוע אתכם אומרים לי זאת, כיום אשמח לספק לכם יוקרה שתשמר אתכם בשיאכם בעבור טירונים חדשים...אכתוב לכם תדמית ואפילו הדיסלקציה הסוררת שלי, לא תמנע ממני לומר לכם זאת.

שמעתי בחיי כבר יותר מדי מילים יפות ללא כיסוי...והפקיד שלי בבנק כועס