(הערה: אף על פי שהדבר מובן מאליו כשמדובר בסרט המשך, ביקורת זו מכילה ספוילרים ל"קונג פו פנדה" הראשון. במיוחד הפסקה הראשונה שמספיילרת אותו בלי חשבון, כאילו מדובר במינימום "סוילנט גרין". ראו הוזהרתם).

בסין הרחוקה, בתקופה לא מוגדרת בהיסטוריה, חי פנדה שמן בשם פו. למרות שמרבית חייו עברו עליו במסעדת הנודלס של אביו האווז, פו העריץ את לוחמי הקונג פו המגינים על העמק וחלם להיות כמותם. בצרוף מקרים, או בעצם גורל, הפך פו למועמד הנבחר להיות לוחם הדרקון, ראש למגיני העמק והיחיד ביניהם שיש לו שם פרטי שאינו מייצג פשוט את הקבוצה הטקסונומית אליה הוא משתייך. כך, בהנחיית מאסטר שיפו המזדקן והנרגן ותוך כדי רכישת אמונם של חמשת הלוחמים האחרים שחלמו להיות לוחם הדרקון (טיגריס, צפע, קוף, עגור וגמל שלמה), הוכיח עצמו פו כראוי לתואר דרך אימונים מפרכים ורוויי כופתאות (כל אחד צריך תמריץ) והציל את העמק מאימתו של טאי לונג, נמר השלג הרשע.

זה תקציר הסרט "קונג פו פנדה", שיצא לפני שלוש שנים והיה הפתעה נעימה בנוף סרטי החיות המדברות עם המון קולות של סלבריטאים שנוטה להכיל בעיקר סרטים בינוניים ולא מושקעים עלילתית. זה גם בערך כל מה שצריך לדעת על סרט ההמשך, שיצא השבוע לאקרנים באופן רשמי (למרות שהיו לו הקרנות טרום-בכורה בשבועות). הסיפור לא מתקדם הרבה מעבר לנקודה בה הסתיים הסרט הראשון והוא בסיסי ממנו במידה ניכרת:

האויב הגדול הפעם הוא טווס לבקן (מה יש להם נגד לבנים?) בשם שן. לפני שנים רבות, היה שן בנם של שליטי העיר גונגמן, אך הוא חשק ביותר כח ושאף להשתלט על סין כולה. מסע הכיבושים שלו נעצר בשלב מוקדם, כאשר נבואה הבטיחה שיעצר בידי לוחם שחור-לבן. שן הבין את הרמז והפנה את חייליו לחסל את כל הפנדות החיות באיזור, כולל משפחתו האמיתית של פו (ספוילר: הוא לא באמת אווז). הוריו של שן, שהיו מזועזעים מאכזריותו, החליטו לנשלו מתואר היורש ולגרשו אל ארץ רחוקה, שם... יוכל לצבור כח ולתכנן את נקמתו במשך שנים, בעוד הפסיכוזה מתרחבת בנפשו. מתברר שיש סיבה למה טווסים אינם נחשבים לשליטים מוצלחים במיוחד.

חלפו שנים ושן חוזר לעיר, מלווה בצבא של זאבים ומצוייד בנשק סודי. טוב, לא כל כך סודי, מכיוון שגלה אותו עוד בנסיון ההשתלטות הראשון שלו, אבל מספיק סודי בכדי שאף אחד בעיר לא יזכור שהוא קיים. מדובר באבק שרפה, אותו חומר שמשמש ליצירת זיקוקים. שן גלה כיצד לרתום את עוצמתו ליצירת נשק שיהיה חזק יותר מכל לוחם קונג פו, שחור-לבן או צבעוני. פו וחבריו נקראים להציל את העיר גונגמן, מבלי לדעת כמעט דבר על שן ועל הנשק האדיר שברשותו, או אפילו איך מגיעים לגונגמן. הזמן שעובר בין קבלת הידיעה על כיבוש העיר בידי שן לבין ההחלטה לצאת להילחם בו, קצר יותר מהזמן שהוקדש לראות כמה כופתאות פו יכול להכניס לפה בבת אחת.

זו הבעיה הגדולה של "קונג פו פנדה 2". אין בו כמעט עלילה והמעט שיש, לא מקורי ומלא חורים. בעוד הסרט הראשון התרכז בפו כדמות והתייחס לגופו העגלגל ולכושרו הלקוי כאתגר שיש להתגבר עליו, לסרט השני הוא מגיע כלוחם אמיץ ובלתי ניתן להבסה. זה היה אמור לאפשר התרכזות בצדדים נוספים באישיותו שלא נחשפו בסרט הקודם, אולם התסריטאים בחרו פשוט לזרוק עוד בדיחות על שמנים ולהחליף מסר אמיתי באוסף של קלישאות. יש נסיון להוסיף קצת עומק לדמות של טיגריס הקשוחה, אבל היא הדמות היחידה שזוכה לפיתוח כלשהו. גם חשיפת העבר הטראגי של פו לא מוסיפה שום דבר לסיפור, מאחר ומעולם לא זכינו להכיר את ההורים שלו לפני שהזאבים של שן ערכו בהם פוגרום. הוא בקושי זוכר אותם וגם לי אין ממש מה לומר עליהם אחרי צפיה בסרט.

על הצד החיובי, הסרט בהחלט עבר שדרוג מבורך בכל הקשור לאקשן. יש הרבה יותר קרבות ומרדפים מאשר בסרט הראשון ואם הייתה אז תחושה שיכולות הקונג פו של הלוחמים לא זוכות כמעט ליצוג, "קונג פו פנדה 2" בהחלט טורח להקדיש להן זמן. אלה הם הקטעים היחידים שבאמת מרגשים ומשעשעים בסרט. הסצנות שביניהם טרחניות, משעממות ולעתים סתם חסרות הגיון פנימי וממוקמות רק כדי לדחוף דרמה מדי פעם. קטעי האקשן משלבים יפה בין הומור, קצב, יצירתיות ומביאים את הדמויות להראות יותר מצד אחד שלהן, כאשר הן מציגות כימיה שלא קיימת ברגעים השקטים. אם היה מדובר בסרט מצולם, הניחוש שלי היה שוו-פינג יואן, כוריאוגרף הקרבות של סרטים כמו "מטריקס", "נמר דרקון", "להרוג את ביל" ו"הממלכה האסורה", מעורב בעסק.

ל"קונג פו פנדה 2" יש אנימציה יפה. בעוד הדמויות נראות קריקטוריות בכוונה, הנופים מושקעים ויש הקפדה נאה על הפרטים הקטנים. אין הרבה דמיון בכל הנוגע לעיצוב הרקעים, הם עדיין פשוטים למדי ונטולי התרחשויות, אבל גם מתמזגים יפה זה בזה ונותנים תחושה של סביבה מציאותית. הדבר בולט במיוחד כאשר הדמויות מוקפות מים וקל לשכוח לרגע שמדובר ביצירת מחשב ולא בצילום של מים אמיתיים. כמו בסרט הראשון, גם כאן משולבות סצנות חלום ופלאשבקים שנעשו באנימציה בעלת מראה מסורתי, למרות שנוצרו גם הן במחשב. ראיתי את הסרט בגרסה תלת-מימדית והוא שוב הוכיח שהטכנולוגיה הזו יותר מכבידה מאשר תורמת. אין אף סצנה שמצדיקה צפיה בסרט במחיר גבוה יותר ועם משקפיים כהים. עם כל הקרדיט שמגיע על ההשקעה באנימציה, ההמרה לתלת-מימד מיותרת לחלוטין.

עבור מי שאהב את הסרט הראשון בגלל העומק וההומור שבו, הסרט השני יגרום יותר נזק מתועלת. להוציא את סיפור הרקע שנוסף יש מאין, הדמויות משוטחות והבדיחות סתמיות, כאשר חצי מהן קשורות להיותו של פו שמן. לא נעים להודות, אבל הסרט הזה ממש מצהיר על עצמו שנוצר רק כדי לקטוף עוד כסף מהורים שצריכים לשים את הילדים איפשהו בחופש, תוך התעלמות מהצורך להעשיר במשהו את העולם בו הוא מתרחש. כל הבט בסרט שאינו חלק מסצנת אקשן, נוסף בצורה מלאכותית לפי נוסחה ידועה מראש. אין הפתעות, אין ערך מוסף והקלישאות הן הדבר היחיד שמחבר בין חלק אחד בסרט לחלקו האחר. העלילה קיימת בקושי ונדמה שהקרבות והמרדפים נכתבו והונפשו הרבה לפני שהוחלט מה יהיה ביניהם. על כל קרב טוב, יש סצנה רצינית לעוסה, או נסיון כושל להצחיק בכח. בעוד אני לא חושב שהדבר יפריע לילדים להנות (אם כי יש כמה רגעים אפלים למדי), צופה מבוגר יתקשה להתחבר לסרט ולהנות ממנו לכל אורכו. מבחינתי, אפילו אם משמעות הדבר שיהיה קצר בחצי, "קונג פו פנדה 2" היה הרבה יותר טוב בלי כל מה שאינו כולל מאבק בזאב חמוש, או המלטות מכדור אש צבעוני.