דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ

דבר מצחיק קרה לי - אפשר להתפוצץ.......

אז.......

דבר מרגיז קרה לי לפני כמה ימים

פתחתי ת'עתון ו"כיכב" שם אלוהים......

הרמטכ"ל, היות ואנחנו חיים בחבל העולם היציב ביותר בתבל ברמה הבטחונית, ומכיוון שנפתרו כל בעיות המזרח התיכון ויישמנו כבר את הפסוק "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ", החליט להידרש לסוגיה האחרונה שנותרה על שולחנו, וקיבל החלטה.

מעתה לא עוד "יזכור עם ישראל......" כי אם "יזכור אלוהים".

אלוהים נהיה סחבק.

זהו, נגמר.

סוף סוף אנחנו ואלוהים שווים.

יזכור אלוהים.

אם אנחנו לא מצליחים לעלות דרגה אחת למעלה, למה לא נוריד את האלוהות 10 דרגות למטה?

כנאמר  - אם מוחמד לא בא אל ההר - יבוא ההר אל מוחמד.....

אני בטוחה שאיני מצליחה להעביר במלואה את תחושת המיאוס והקבס שעולה בי כשאני חושבת על ההתקרנפות הזו.

יום הזכרון הוא יומו של כל העם, שותפות גורל עם המשפחות הכל כך רבות ששילמו את המחיר היקר מכל על הגנת המולדת.

יום שבו כולם שווים בעיני עצמם ובעיני אחרים, בלי הבדל דת, מין וגזע.

ושינוי הנוסח הזה, שלא במקרה התקבלה ההחלטה עכשיו, זמן קצרצר לאחר יום העצמאות, מנסה ומכניס לנו עז מהדלת האחורית.

אין לי כלום כנגד אמונה.

אני מכבדת ואפילו מאד את כל הקשור בדת היהודית והמסורת היהודית.

אבל אני מצטמררת כשאני מזהה את טביעות הידיים הדביקות של מי שרואים בעצמם נציגיו של האל ועושי דברו.

אלוהים שלי הוא מעבר לזה.

אלוהים שלי לא זקוק לטקסים ולא זקוק למנחות.

אלוהים שלי הוא כל כך מעבר לקטנוניות הזו שמקוממת ומסעירה את הרוחות בשמו, והוא בכלל לא זקוק ל"תזכורת" הזו.

בניו ובנותיו אותם אנחנו זוכרים ביום הקדוש הזה מצויים לצדו וההתקרנפות הזו זרה להם כשם שהיא זרה לו.

אלוהים שלי שואל את עצמו: מי אלה ומי מת ומינה אותם לדוברים  שלי?

ובשמו של האלוהים שלי אני מתביישת ומבקשת את סליחתם של חללינו, כי עם ישראל הוא זה שצריך לזכור אותם ולא לזרוק את הזכרון לפתחו.